חגיגה שקטה

(של פאולו פלומבו)
11 / 09 / 21

אף פעם, כמו השנה, יום השנה ל -11 בספטמבר לא מקבל ערך חגיגי, אבל גם מלגלג. בתאריך זה האסלאם, שעד אז נלחם במלחמה מוגבלת, היכה את האימפריה האמריקאית בלב, וחשף בפני כל העולם חולשה שאף אחד, לפני תאריך זה, לא העז לעשות.

הנשיא בוש, מול לוחמי האש בניו יורק, הגיבורים האמיתיים של 11 בספטמבר, הבטיח שאמריקה תנקום וכי האנשים שעומדים מאחורי הפיגוע הנורא הזה ישלמו על ההימור שלהם לכל החיים. כך זה היה. אולם הכרזת מלחמה זו לא נגעה רק לארה"ב, אלא גם גררה את אירופה הישנה לסכסוך, שחלק כמו תמיד השתתף ב"נקמה "נגד אפגניסטן ועיראק.

מניעים פוליטיים, טעויות אסטרטגיות ו"נשק להשמדה המונית "כוזבים נכנסו כעת במלואם להיסטוריוגרפיה העכשווית. אלפי מילים הוצאו על חוסר כשירות אמריקאי, אכזריות הטרור ואוסאמה בן לאדן, השייח שהיה פעם במשכורות הסוכנות.

מאז אותו יום, "המלחמה העולמית בטרור" עברה אבולוציה טרגית, שהביאה נשק ופצצות אפילו לאדמת אירופה: צרפת, בלגיה, גרמניה, ספרד מעולם לא סבלו מחוסר האכזריות והטירוף של התקפה מבאסת. ברגע אחד כל העולם שינה את אורח חייו, את הרגליו והתחיל להיעלם כיוון שממשלות הבינו שהמחבלים כבר חיו בארצם במשך כמה שנים. מתגלית זו החלו הקמפיינים השונים נגד הקצנה, כאילו מילים ועוד כמה יתרונות היו יכולים להימחק במכה אחת, לשנאה היו שורשים עמוקים מדי.

צבאות מחצית העולם מצאו את עצמם על אדמת עיראק ואפגניסטן, מחברי מלחמה שראוי היה להילחם בהם, אך ערכה עדיין נושא לוויכוח כיום. מוקדם מדי לשפוט: מטוסים של בעלות הברית הנמלטים מקאבול מהווים אזהרה ברורה לכל מי שמעז להסיק מסקנה.

עשרים שנות מלחמה בארץ שבה אימפריות תמיד הזילו דמעות מרות: האמריקאים חשבו שהטליבאן דומים לצבא העיראקי, אך הם טעו. האמונה המערבית בייצוא דמוקרטיה התנפצה ללא עוררין על קיר מוצק, בן אלף שנים המורכב מטקסים, מסורות, אמונות ואמונות טפלות. ההיסטוריה מלמדת זאת.

לכן, היום אנו מוצאים את עצמנו נזכרים ב -11 בספטמבר בצורה אחרת מכיוון שכל מה שהופעל על ידי אותו יום נעלם באוויר, אבד בשקט מחריש אוזניים של עם שהושאר לעצמו.

במשך שנים הכוחות הקואליציוניים היו עדים, עם דמעות בעיניים, לנחיתת הארון הצבאי, עטוף בדגל. שנים בהן דור של חיילים ידע ממקור ראשון את ההשפעות של מלחמה חדשה, שלגביה לא היו מוכנים צבאות רבים. אותם חיילים שהתכנסו לפני כמה ימים מסביב למורדות קאבול בכוונה לבצע את חובתם, אך עם טעם מר בפה.

הצבאות הדמוקרטיים ברחו, בתוך האבק ואלפי גופות שנגרמו על ידי שהיד, שתויגו מיד כמחבלים של המדינה האיסלאמית.

רבים מתעכבים על תמונות הארסנל המדהים שנותרו לטליבאן שלא בזבזו זמן בלבוש התחפושות של לוחמי המערב, ואף יצרו גוף מיוחד עם כובע אוקלי, M4 ו -5.11. אירוניה או רצון בלתי הפיך להיראות כמו צבא מתפתח לרגע?

מאחורי ההצהרות, הבמה הגרוטסקית והתיאטרון של ממשלת הטליבאן שהכריזה על עצמה מיד כ"חדשה "ומוכנה לדיאלוג, יש הרבה יותר. רבים שלא הצליחו לדרוך על C-130 יודעים זאת היטב.

ב -11 בספטמבר 2021, שם עמדו פעם מגדלי התאומים, ייערכו טקסי הניחומים הרגילים, המרוקים כעת ממשמעותם. היחידים שהתמידו בזיכרון הגיוני לאותה טרגדיה הם אלה שהקריבו את חייהם בטיפוס במדרגות של שתי מפלצות הפלדה והבטון: 343 הכבאים, השוטרים, רשויות הנמל, חובשים שגם היום הם לא מצליחים להסרת שכבת האבק והמוות מהעור.

החיילים? כמו תמיד, הם נדרשים "למות" מחובתם, רודפים אחר מטרה צודקת, נלחמים באשליה של להיות תמיד בצד של מי שעושה טוב. במקרה האיטלקי, הצבא שלנו ייצג חייל יסודי של מדיניות חוץ שאינה קיימת, שאינו מסוגל להביע קו פוליטי מכריע. חוויה שמטרידה וממוקדת כל הזמן באש "ידידותית", שמגיעה מממשלה מזויפת שלא רק שלא ידעה כיצד לנקוט עמדה בכלום, אלא בהזדמנות הראשונה אפילו הכחישה את מה שהחיילים באמת עשו.

הגיע הזמן שכל זה ישתנה, אך בדומה לאפגניסטן, נראה שגם המדינה הזו נותרה ללא תנועה לאורך זמן, עם דבריו המטופשים של שר כלשהו וההרגל הטרגי של תמיד ובכל מקום להכחיש את ערכם של הלוחמים.

צילום: ארה"ב DoD