יש דיבורים על פצצות והתקפות במשך ימים. גל של התמרמרות ורטוריקה יעקוב אחר הטבח המי יודע כמה על חפים מפשע, ניצבים של סרט אימה שהוחלט על ידי אחרים. שיקולים פוליטיים וצבאיים יבואו לאחר מכן, עם דיונים אידיאולוגיים על סיבות ושיטות התגובה. נדבר על ביטחון, נדבר על מודיעין. כבר ראינו את זה ונעמוד בתור כאזרחים וירטואליים, כועסים מאחורי מסך ומקלדת, אך בעיקרון שמחים שלא להיות קורבנות ישירים.
המלחמה בטרור כביכול אולי כבר אבודה. השאר זה פטפוט שיעבור, בדיוק בזמן להיכנס לזרמים המסחריים הבאים המתוכננים.
הסיבה הינה חברתית במהותה. מלחמה מנצחים קודם כל אם היא קיימת, כלומר אם יש כוחות מנוגדים. לכוחות שמתנגדים זה לזה יש סיבה להתקיים אם יש על מה להגן. נגד דאעש או כל קבוצה ג'יהאדיסטית, אין חזית מאוחדת פשוט כי לא נותר דבר שהחליט לשרוד. המערב ואירופה בפרט השליכו את המגבת, ויתרו על עצמם וזהותם. זה לא קרה לאט מדי בחצי המאה האחרונה, בשתיקה בין זדון אידיאולוגי לחוסר זהירות נרחב.
מישהו יגיד שזהות היא מושג מיושן, תוצאה של עולם מיושן וכי הערך היחיד להכיר את עצמו הוא ערבוב הזהויות עצמן. עם הנחות היסוד הללו תוצאה של חמישים שנות מזוכיזם, כל ויכוח חסר תוחלת.
הפיצוצים והמוות הרגיל בלב אירופה אינם נובעים מכלי נשק אלא מעייפות הקיים. הם התאבדות של חברה שאינה מכירה בעצמה כמסע היסטורי, אבולוציה שהתרחשה סביב עקרונות אובייקטיביים ובלתי ניתנים לערעור. ממצוות קונסטנטין, אל מגנה כרטה, מהמהפכה הצרפתית ועד האידיאולוגיות של המאה העשרים: במשך אלפי שנים המערב הציע נוסחאות הנוגדות לרוב זו לזו, אך עדיין ממוקדות בעצם בעצמה ובעתידה.
מה נותר מזה? מה הצלחנו לבנות בעשורים האחרונים במחשבה על הדורות הבאים?
לא משנה אם התרבות המערבית מתה ביאלטה או בוודסטוק. הטור החמישי של האויב שאנחנו מאמינים שאנחנו נלחמים בו (בואו נקרא לזה דאעש מטעמי נוחות ...) הוא אנחנו עצמנו, שנמאס לנו להזיע למשהו, שמושמן בצל הפריבילגיות שקיבלנו מאבותינו. אי ההכרה במטריקס הנוצרי בטיוטת החוקה האירופית הייתה הדוגמה הבולטת ביותר להתפטרות כללית. ביבשת בנויה פיזית הוויכוח סביב מגדלי הפעמונים והצלבים לא היה צריך להתעורר. חתכנו את החוט עם העבר, פובי מכל מורשת ומסורת.
אנחנו חברה שמנה וירטואלית שמתיימרת לרצות ולאהוב את עצמה רק כדי להימנע ממשקל ההקרבה. אין זה מקרה כי האובססיה הפציפיסטית והעולמית השלישית חדורה לעתים קרובות בשנאה לשורשיה מאשר לצדקה לאחרים. זה הדרך ללא מוצא נפשי ממנו אינך יוצא.
להילחם בעצמך זו התחייבות כבדה מדי, במיוחד עבור אלה שנכנעו לתהליכי השייכות וכבר לא מכירים את עצמם בשום דבר. הגענו מזמן למזוכיזם תרבותי, אלטרופילים ספורטיביים, מבקרים על ידי אמולציה, התאבדויות בגלל עייפות. מול תרבויות צעירות, רעבות, נחושות וחסרות רחמים, אנו נאבקים במילים חסרות תועלת הממתינות לשלב הבא במירוץ האימה.
נראה חסר תועלת לחפש פתרונות. האיסלאם הקיצוני הוא תופעה של ממשות, כלי פשוט להיסטוריה. למרות שהובס על המגרש יגיע אחריו אחר. האויב שלנו הוא עצמנו, יותר ויותר דומה לרומא במאות הרביעית והחמישית.
בשילוב בדרך זו, אנו עתידים להיעלם עם הרס רב של מה שנבנה במשך מאות שנים לטוב ולרע.
העובדה הטרגיקומית היא שרבים של נחשים שבתרבות המערבית שמחים על ידי האמונה להיות מחוץ למשחק, להיות שונה, להיות משהו אחר.
(בתמונה משתתפי הפסגה בנושא הגירה שהתקיימה בוולטה בנובמבר 2015)
