ישנם היבטים רבים שהם חלק ממלחמה. בין אלה טבח אזרחים. כבר כמעט מאה שנה - עכשיו - "מותאם אישית".
עם זאת, האיסור על פגיעה מכוונת באוכלוסיות חסרות הגנה הוא עיקרון מרכזי של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. ולא מהיום: אמנות האג (1899 ו-1907), ואז ז'נבה (1949) עם הפרוטוקולים הנוספים הקשורים (1977) הצביעו לעולם על גבולות ברורים לסבל שניתן ("צריך") להיות מיושם בסכסוך. ההיסטוריה הקודמת מספרת גם על הסכמים בינלאומיים ו"הצהרות", סימפטומים של האנושות הנאורה שמטרתם להגן על חפים מפשע.
ישראל תמיד חיה במצב של מלחמה. הבנות, אלו שלפני כמה ימים רקדו חסרות דאגות במדבר, רק כמה עשורים קודם לכן היה רובה לצידן.
התקיפה הביאה למאות קורבנות לישראל (כ-700) ולמספר לא ידוע של חטיפות.
מה שמעולם לא נראה הוא לא מספר הילדים שאיבדו את חייהם, אלא האלימות שהופעלה עליהם ונחשפת בסדיזם (תמונה).
אני בטוח לחלוטין שכדי להגיע לטירוף כזה, הכעס יכול היה להתבגר רק במשך עשרות שנים של צרחות, כאב ודמעות. אני בטוח שהקורבנות הפלסטינים מתחת לגיל 18 יכולים לעשות הר. יחד עם זאת, אני בטוח שכאשר הכאב הזה "מנוהל" בתקשורת עם תמונות מסוימות, א התאבדות.
מי ששם את ידיו בכוונה על ילד הפסיד. יש לו ואסור שיהיה לו סיכוי! מוות על טעות כזו דורבבה להיות נחשק מדי יום, פעם אחת בידי הצדק.
מי יצטרף כעת לקרחת (לעת עתה "לא רדיואקטיבית") שהשטחים השורצים בחמאס עומדים להפוך?
אין ספק שתוכנית מתואמת וממומנת כזו לא הייתה יכולה להיוולד ללא תמיכת - לפחות - מדינה זרה.
השאלה היא: בהתחשב בתפנית שעומדים לקבל, האם כל השחקנים יעלו לבמה? או שהתגובה הייתה צפויה ורצויה?
לבנון
חיזבאללה יוכל להתקיים לאורך זמן ללא תמיכת המשטר האיראני. אבל הוא לא ישרוד אם הוא אחראי במשותף למה שראינו בימים האחרונים כלפי ילדים פשוטים.
הוא יודע שהעולם יכול לסבול מספר כמעט אינסופי של גופות במדים, אבל לא מראה של חפים מפשע בכלובים או בידי מענים.
סוריה
עדיין יש ספקות רבים לגבי המעורבות הסורית. אין ספק שהטבח שהתרחש בשבוע שעבר באקדמיה הצבאית בחומס (100 הרוגים ו-200 פצועים, כולל אזרחים), על ידי מזל"ט מתאבד, עשוי שלא לשלול רצונות נקמה מובנים.
עם זאת, איננו יכולים לשכוח שהחיילים הסורים הראשונים, סמוך למלחמת יום הכיפורים לפני 50 שנה, נשלחו להגן על חבריהם היהודים בדמשק: עבור אסד הסכסוך היה מעשה "פוליטי" ואין טיפש לטעות בו כאחר. .
איראן (לשעבר "פרס")
@ISTANDWITHISRAEL ("אני בצד של ישראל") הואhashtag שהולך ויראלי בקרב האיראנים. אם מה שקרה הוא ניסיון של משטר טהראן לשרוד, זה עלול להתגלות כבומרנג והמכה האחרונה.
ברגע שהעבודה בישראל תסתיים, העולם המתורבת יצטרך להתמודד בנחישות של המשטר, "מפסיקים" אותו בעזרת עזרה נלהב של האוכלוסייה. עם עתיק שיוכל לחזור בקרוב לכנות את עצמו בגאווה "פרסים".
צילום: קולאז' X וטיק טוק
