הקוראים שלנו בוודאי יזכרו את ההצהרה שלפני מספר חודשים (במהלך ממשלת קונטה הראשונה) של נשיא מועצת השרים, ג'וזפה קונטה, בדבר העובדה שהוא שכנע את משרד הביטחון לוותר על ההוצאה שכבר הוקצתה עבור 5 רובים ומעבירים אותם בתמיכה ביוזמות העמותה רונדין סיטאדלה דלה פייס, המוקדשים לשינוי יצירתי של הסכסוך, דרך חוויה של צעירים המגלים את האדם באויב שלהם (שיודע כורדי אותו יכול היה לגלות בטורקית).
להתנגדות ההגנה על מה שהיו עושים חמשת החיילים ללא אקדחים, הנשיא שלנו השיב שהם ישלחו אותם לאחור כדי לדבר על שלום: מחיאות כפיים סוערות של הצופים (v.video).
מן הביטויים הללו היה ברור אפוא כי הממשלה עשתה דרך המוקדשת לפציפיזם, אם לאחר הבחירות האירופיות בסוף מאי, הכריז די מאיו / טרנטה המשולב על שחרור ה- MEF של מיליארד 7,2 מ- להשקיע ברכישת חימוש וציוד חדשים (v.articolo). אושר אז על ידי אותה הרוזן (בעיקר מכיוון שהאמריקאים החלו להפיל את אפם) בפגישה לפני מספר ימים עם מזכ"ל נאט"ו שטולנברג.
בהתחשב במתקפה של ארדואן בגבול טורקיה-סוריה, נראה שהנשיא קונטה מוכן להחזיר את אותם חמישה אקדחים.
מצב פרדוקסאלי נוסף הוא כנסתו של שגריר טורקיה, מוראט סלים אזנלי, על ידי שר החוץ לואיג'י די מאיו. הוא חשף את התלונות האיטלקיות נגד מתקפת אנקרה על הכורדים בשטח סוריה, תגובתו של השגריר הייתה מאוד לא דיפלומטית: הכוחות הטורקיים ימשיכו בפעילותם נגד הטרוריסטים, ללא קשר לדברי האיחוד האירופי.
אנו תוהים כיצד איטליה, שרק בשנה שעברה אפשרה ליחידות צבאיות טורקיות להסיר את סייפן 12000, ספינת חיפושי נפט של ENI עם מים טריטוריאליים בקפריסין, יכולה להרשות לעצמה להשמיע קול גדול עם אנקרה (v.articolo).
בואו נודה בזה, היחס המסורב של ממשל טראמפ נתן אור ירוק להתערבות הטורקית, ואילו האיחוד האירופי - כרגיל בכל הנוגע למדיניות חוץ - מצא את עצמו עקור לחלוטין מהאירועים. ההכרזות המגנות על נזירות אירופה משאירות את הזמן שהם מוצאים. אנקרה יכולה להשתמש בכלי נשק מכפייה אדיר: למעלה מ- 3 מיליון פליטים, אליהם היו פותחים את דלתות מערב אירופה, אם רק היא תחוש מאוימת, כלכלית, על ידי האחרונים.
גרמניה מגבילה בגבולה קהילה טורקית גדולה, ובוודאי שלא רוצה להפריע לרוסים, שאושרו בשקט בשקט הפלישה הטורקית. בצרפת, הנשיא מקרון עובר שלב פוליטי לא מאושר ונראה שהוא לא מאוד מתעניין בסוגיות סוריות.
איטליה נותרה זו שבאופן גיאוגרפי היא המדינה המעורבת ביותר במצב, שכן האזור בגבול טורקיה-סוריה נופל בתחום ההשפעה של הים התיכון המורחב, מושג שפותח על ידי חיל הים.
טורקיה היא בעלת ברית של נאט"ו (זה היה הגיוני במהלך המלחמה הקרה, כדי למנוע את הסובייטים את הגישה לים התיכון מהים השחור) למרות שבשנת ה- 1974 היא נלחמה במלחמה עם יוון, מדינה אחרת ששייכת לברית. .
עם זאת, כמה זמן תצטרך איטליה לסבול את היחס האגרסיבי יותר ויותר של מדיניות החוץ של ארדואן?
בנוסף לפלישה לשטח סוריה (לאחר שתמך וחימש את המדינה האסלאמית במשך שנים), אנקרה תמכה זה מכבר במיליציות מיסוראטה בלוב, שתומכות בתורן בממשלת הבובות של אל-סראג '..
המנהל האיטלקי אינו בטוח באקטיביזם זה, עם הערעורים הרגילים על המשפט הבינלאומי ועל גופים על-לאומיים (האיחוד האירופי, האו"ם). אנו שוכחים לעתים קרובות מדי כי ביחסים בינלאומיים קיימת מצב של אנרכיה וכי האיחוד האירופי לעולם לא יוכל לבטא מדיניות חוץ משותפת, שכן לכל מדינה חברה יש אינטרסים לאומיים העולים על אלה של אירופה.
אז השאלה היא: מה צריכה / יכולה איטליה לעשות? התשובה היא מעט מאוד.
כאשר אומה מוותרת על השימוש בכוח צבאי אפריורי, כאמצעי לשמירה על האינטרסים שלה עצמה, כתוצאה מכך היא מתנערת מהפוליטיקה ולכן היא עתידה לסבול את בחירותיהם של אחרים.
צילום: נשיאות מועצת השרים / טוויטר / נשיאות הרפובליקה הטורקית
