בימים אלה של דם וכאב, מתוך הבוץ של פטפוט חסר תועלת שאפיין מאז ומתמיד את ארצנו, השאלה האמיתית חייבת לצוץ: sוהגיע תורנו - או יותר נכון "מתי יהיה" - תורנו?
זו שאלה לגיטימית. היינו צריכים לשאול את עצמנו את הבעיה ב-25 בפברואר 2022, למחרת "התקפת סרייבו" החדשה: הפלישה לאוקראינה. שלא כמו האחרים, מעדנו, רגילים למצבי חירום, מתמודדים איתם יום יום, ללא תכנון או אסטרטגיות רציניות.
מצד שני, רק בעוד 20 חודשים אנחנו כבר בממשלה השנייה. הבה נזכור שבהיסטוריה של איטליה הממוצע ב-162 שנים הוא 14 חודשים. ולא מחוסר "תחושת המדינה" (הידוע גם בהצמדות לכיסא), היא מערכתית!
התוצאה? האופק תמיד במרחק של חודש, שנה לכל היותר.
האם מערכת מדינה שנולדה וגדלה שהיא מסוכנת מבחינה מבנית ולא בטוחה יכולה לשנות? ה deve לעשות זאת מיד, לפני הכעס והדמעות.
אם משתמשים, למען הפשטות, במטאפורת כדורגל, אנחנו לא צריכים עוד "קבוצה חדשה", אנחנו צריכים אליפות חדשה: בריאה, מוצקה ובטוחה. אסור לקבוצות שנכנסות "להעלות מופע" באצטדיון לפגוע במבנים על ידי השחתת הארגזים וחדרי ההלבשה. לאחר סיום המשחק: בבית או בקהל.
אבל בואו נחזור לישראל... הממשלה התקשרה עוד 300.000 חיילי מילואים. אתה יודע כמה אנחנו יכולים לזכור? שבריר.
אתה יודע כמה יופיעו? אפילו פחות.
כאן נחשבת "העתודה הנבחרת" לנישה המוקדשת למשימות כבר עשרות שנים שמירת שלום: אדריכלים, מהנדסים, רופאים, ארכיאולוגים, עיתונאים. אנשי מקצוע שהופכים במהירות לקצינים, אמנם מסוגלים ושימושיים מאוד בהתמחויותיהם, אבל שום דבר שהוא שם נרדף ל כוח לוחם. הם נתמכים על ידי "כוחות השלמה מרצון" המורכבים בעיקר מחיילים מגויסים ובוגרים בחופשה. מספרים לא מספיקים.
לפי הדירוג שפרסם הפורטל Globalfirepower.com איטליה אף מדורגת במקום ה-62 בדירוג המילואים הצבאיים. המציאות, עבור אנשי מקצוע רבים, תהיה חסרת רחמים אפילו יותר.
זו לא רק שאלה של מספרים, זו גם שאלה של יכולת ורצון. בישראל, הגיוס הוא עדיין חובה קדושה של כל אזרח: הוא נמשך 32 חודשים לגברים ו-24 חודשים לנשים. אם כן, כל מגויס יכול להשתמש בנשק חם ולעשות את עצמו שימושי פחות או יותר במהירות.
באיטליה? שירות החובה הצבאי הופסק כבר כמעט עשרים שנה (2004) ולמעט כמה "שוטים" (כמוני), זה היה הכל מלבד חובה למולדת.
גם אם אירוע דרמטי בחצי האי יוביל למאות אלפי מתנדבים, כמה זמן ייקח לנו להכשיר ולארגן אותם? יותר מידי זמן.
אז מה לעשות?
בזמן ההמתנה ל"מבנה מחדש של האליפות" הבלתי נמנע כעת, די יהיה להתחיל בהתערבויות הפשוטות, המהירות והזולות יחסית.
יצירה מיידית של אזורי הדרכה: לצבא שלנו אין אימוני לחימה מתמידים באזורים עירוניים, "גיהנום" אמיתי ויקר מאוד כבר כמעט מאה שנה, הלחם היומי מאוקראינה לישראל.
ביטול מבצע "דרכים בטוחות".: היום אנו מעמידים ציוד מלחמה לרשות מחבלים שעלולים להתנקש במהירות בחיילים (מוחרמים) שנאלצו לסכן את חייהם (מראים את עצמם ב"הסוואה", פרדוקס!!!) בעיצומם של המונים בכיכרות, בתחנות או בשדות תעופה.
שקיפות וכנות: אם עדיין יש לנו חלק גדול מדעת הקהל שסבורה ש"עם דיאלוג" ניתן היה לעצור את "הנאצי השוגה" בשערי מוסקבה או פריז, אנו חייבים זאת למאה (שלמה) של פחדנות. לאיטלקים יש את הזכות לקבל מידע ולהבין את ההווה וגם את העבר... כן, הפסדנו - קשות - את מלחמת העולם השנייה, בלי תיקו, בלי "גאולה"...
מסיבות עיתונאים שבועיות של ההגנה (כמו, למשל, בצרפת). כשאנחנו נחשבים ל"אזרחים", מחובתו של כל נציג נבחר או מנהל מדינה לענות על שאלות פשוטות וספונטניות (בין אם נעבוד על זה "בכנות" או לא מאוחר יותר, לא נוכל לצפות ליותר מדי מיד... ).
בסוף - הקמת כוחות מילואים אמינים: אם באמצעות החזרת גיוס חובה או לא, זו תהיה בחירה פוליטית. עם זאת, לאור האירועים, מספרים "הונגריים" (20.000, על הנייר... ועם אוכלוסייה גדולה פי 6) זה בהחלט מביך עבור עם שמתהדר (משחקי?) ביוקרה בינלאומית.
מלחמת העולם השלישית החלה לפני יותר משנה. העלאת נאט"ו טקסית - או מגבלות חוקתיות - לא תציל אותנו. בתוך הברית אנחנו החוליה החלשה ביותר. חוזקה של שרשרת שלמה נמדד על אלמנט זה. בהכרח נהיה הראשונים להיפגע.
זו לא שאלה של "אם", אלא רק של "מתי". והפעם הספורט הלאומי של "העברת הכסף" לא יסלח מהנבדקים.
מתעורר!
צילום: נשיאות מועצת השרים
