אם איטליה תכבד את חייליה באופן ראוי, זו תהיה מדינה אחרת; אם במקום לחגוג מיתוסים כוזבים, להתרכז בבדיחות אופנתיות, שמו של מישהו שבמען המדינה המטופשת הזו באמת עשה משהו, התחיל לצעוק, אז אפשר לומר שאנחנו גאים להיות איטלקים. כולנו יודעים שזה לא המצב: מודעים לפטריוטיות של יום ראשון באצטדיון ולקורבנות של עולם הכרחי, אבל ללא ערכים. אולם, ישנם גברים ששמם אינו מעורר קולות, אך עשו רבות למען העם הזה, לובשים מדים ונותנים לעצמם, בגוף ובנפש, למלא את חובתם. גברים כמו הגנרל פרנקו מונטיקון, יליד אסטי, מפקד ה"קול מושין" התשיעי בין 1978 ל-1980 ולאחר מכן מפקד חטיבת הצנחנים. Folgore מ1988 1991.
השנים שבהן היה מונטיקון מפקד ה"קול מושין" כלל לא היו פשוטות: איטליה עדיין התמודדה עם הטרור של הבריגדות האדומות ועדיין נשימה אוויר של אימה בעקבות רצח הנשיא מורו. באותה תקופה, חיילי החיל המיוחד - שרובם התעלמו מהם אפילו בחיל החימוש - מילאו תפקיד של זקיפים דוממים: נוכחים, אך בשיקול דעת. אז רצו את הממשלה ואת דעת הקהל האיטלקית עצמה, תמיד קצת נזהרים מהמדים ומכומתת האמרנט. אלו היו שנים שבהן הכוחות המיוחדים האיטלקיים רכשו מודעות גדולה יותר לחשיבותם ולספציפיות שלהם, אך מעל הכל ידעו שכדי להגיע לרמת פעולה מיטבית יש צורך לעבוד קשה. לאמריקאים היה יתרון על כולם: הניסיון בווייטנאם הפך אותם ל"ראש המעמד", אפילו בפשיטות רגל. מעטים הקצינים והתחתונים של אל"מ מושין חשבו אז לספוג, לשפר, אבל מעל הכל להתאים להקשר שלנו את המטען הגדול של הידע שנצבר בשנים של הכשרה לצדם. מונטיקון היה אחד מאלה, בהיותו אבי התעסוקה המיוחדת, אחת מהדוקטרינות המבצעיות המייסדות המייחדות את המצוינות של לא לא מכל מחלקה אחרת בצבא. הטרור, למעשה, לימד את העולם שאין יותר חוקים ועד כמה זה קטלני לאתגר קנאים בעקבות נהלי המשטרה הקלאסיים. היינו צריכים אנשים המיועדים, למעשה, לעבודה מיוחדת, מוכנים לעבוד בתנאים קשים, בתוך תרחישים דרמטיים עם נוכחות של כוח אדם אזרחי וחסר הגנה. מונטיקון הבין שבתחום זה, איטליה יכולה להיות צעד קדימה לאחר שכבר חוותה - באלטו אדיג'ה - את מה שנקרא "מלחמה בין העם".
"בפעולה ישירה" - מונטיקון הסביר - "התבצעה נגד כוחות עוינים השייכים לצבא סדיר, האלימות הועברה על פי פרמטרים גבוהים מאוד, המשמעות היא שבתוך פרק זמן קצר היה צורך להסב לאויב אבדות כבדות שיכולות לשתק אותו לאורך זמן. בהקשר מעורפל, עם אזרחים בידי מחבלים, מדידת האלימות הייתה חייבת להיות מבוקרת, מוגבלת ופרופורציונלית לאופי הסכנה"..
נוכחותם של בני ערובה יחד עם אזרחים העמידה אפוא את תפקידו של הפושט מול בעיות חדשות ומורכבות יותר בעלות אופי מוסרי שבהחלט העניקו יתרון מופרז למי שעשו, מנגד, רוע ללא כל אילוץ מוסרי. היה צורך להתגבר על המחסום הזה: "המגבלות הללו התגברו רק באימונים אינטנסיביים ומתרגזים, עם תרגילי אש שבוצעו עם תחמושת מלחמה, בתנאים דומים, ככל האפשר, למצב אמיתי".
מה שקרה באולימפיאדת מינכן נתן שיעור קשה לכוחות המשטרה בכל רחבי העולם, שמאותה שנה ואילך החלו להצטייד בגופים המוקדשים במיוחד לפתרון המצבים הללו. לאיטליה היה ה-GIS של ה-carabinieri שמאחוריו, לעומת זאת, היו מדריכי הגדוד התשיעי. "הייתה הפסקה עם העבר - מונטיקון אמר - גם במונחים פסיכולוגיים. או לסוג המשימה אליה נקראנו, או להשגת איזון מושלם בין היערכות לחימה לבין ניידות סביבתית. אחרון חביב, המחלקה הוכיחה כי לכוחות המיוחדים יש ייעוד למשימות מסוג זה, ומצאה אישור בכך שבמדינות רבות תפקידי הלוחמה בטרור הופקדו בידי יחידות הצבא, ולא בידי כוחות המשטרה".. מחשבתו ומעשיו של מונטיקון סימנו אפוא שינוי בקצב שהוכתב על ידי הנסיבות, שנתפס מיד על ידי מאמני ה"קול מושין". אין ספק שחילופי האימונים עם מדינות אחרות עזרו מאוד, אבל אנחנו תמיד זוכרים שהתחלנו מרמת הכשרה שווה. כפי שאמר פעם המפקד ברטוליני: "אסירת תודה לכולם, אבל לא חייבת לאף אחד!".
כל זה לא נועד להיות חגיגה של מאדים, רק שלעתים קרובות מדי אנחנו רגילים להסעיר אלף היבטים בחיינו שמצליחים בכל תחום, אבל אף פעם לא הצבאי. זרי דפנה כאלה הם נדירים, שמורים לאנשים שמתים כבר עשרות שנים ובואו נודה באמת - בכמה הזדמנויות זה גורם למטרד או נוקשות בקרב בעלי החשיבה הנכונה. אולי הגיע הזמן להתחיל לשנות את הדף, לדבר על "הזקיפים השקטים" האלה, שעם ההקרבה שלהם מאפשרים לנו לחיות חיים שלווים יותר.
תודה גנרל פרנקו מונטיקון.
צילום: אריקה מונטיקון
