קפריסין: גדנסק החדשה

כשאנחנו סוקרים אטלס גיאוגרפי שמנסה לזהות את אזורי המשבר העיקריים שעומדים בבסיס עולמנו פה ושם, מעטים זוכרים לשים לב למה שקורה בפינה נידחת של מזרח הים התיכון, שם אי שעל פי המסורת המיתולוגית הוליד את האלה אפרודיטה (ונוס לרומאים): האי קפריסין.

אכן, מכל המחלוקות, קפריסאי הוא אחד המסוכנים מכיוון שברגע שנחשבים האינטרסים והשחקנים המעורבים, יהיה זה הכוח לגרום להתפשטות של נאט"ו וגם של האיחוד האירופי. ואין שום אפשרות מרוחקת שהכל יכול לקרות בקרוב, בקרוב מאוד.

משבר קפריסין ישן כמו הרפובליקה המודרנית בעלת אותו שם. הוכרז ב- 16 באוגוסט 1960, והוכר בינלאומית ב -1 באוקטובר באותה שנה, לאחר כריתת הסכמי לונדון וציריך בשנת 1959, והכתרים מאבק לעצמאות של עשר שנים בהובלת הארכיבישוף והראשון של הכנסייה האוטו-ספלוס. מקפריוס, מקאריוס השלישי, הרפובליקה של קפריסין חיה חיים מאוד מוטרדים מההתחלה.

עם קבלת העצמאות, מקריוס השלישי, לשעבר "אטנארקה" (מנהיג דתי-פוליטי) של הקפריסאים היוונים, הפך גם לנשיא הרפובליקה כשעמד בראש מערכת מסורבלת של איברים פוליטיים קולגיאלית שנועדה לשמור על שלום בין הקהילות השונות החיים באי. ההיסטוריה שלה, המורכבת מפלישות ושליטות זרות, ומיקומה הגיאוגרפי המעורר קנאה, הפותח את דרכי הסחר העיקריות, הפכו את קפריסין למקום האידיאלי לפגישה, לעימות ולחיים משותפים של עמים שונים. בהרכב האתני של התקופה היה נוכחות של 77% מהקפריסאים היוונים, 18% מהקפריסאים הטורקיים ו -5% מ"אחרים "(ביניהם בלטו הארמנים והמרונים המשפיעים ביותר).

המריבה הקיצונית בין שתי הקהילות העיקריות, כמו גם חוסר האפשרות מצידם של שלושת "הערבים" (יוון, טורקיה ובריטניה, שהאחרונות גם הן בעלות אחיזה תמידית של בסיסי אקרוטירי ודקליה) כדי לגרום לקיימות לעבוד. הסכמי שלום, פירושו שכבר בשנת 1963 קרס האי במעין מלחמת אזרחים זוחלת שהסתיימה רק בשנת 1974 כאשר בעקבות הפיכה שהוקמה בקפריסין על ידי המשטר הצבאי של יוון, תורכיה הביאה בתום פעולה צבאית רחבת היקף שנקראה "מבצע עתילה" (מבצע לשלום) שהתוצאה הסופיתכיבוש שליש מהאי וחלוקתו לשתי ישויות מובחנות ומתחרות: בדרום ובמערב, בשטח הכולל 59% מהאי, הרפובליקה של קפריסין המשיכה להתקיים ואילו בצפון ובמזרח נוצרה הרפובליקה הקפריסאית הקפריסאית (לימים הוכרזה כעצמאית באופן חד צדדי בשנת 1983) שטח המהווה כ -36% מהאי. שתי הרפובליקות האויב מופרדות על ידי אזור חיץ שנשלט על ידי האו"ם, השווה ל -4% משטח המדינה.

מלחמת האזרחים הזוחלת והפלישה הטורקית (עם המערכה הצבאית הקצרה אך העזה שלאחר מכן) הותירה מורשת כבדה מאוד של הרס ושנאה הדדית שהזמן הצליח למקם רק באופן חלש. משנת 1974 ועד היום, התרבו יוזמות דיפלומטיות שמטרתן להחזיר את אחדות האי ואת נסיגת הכוחות הטורקיים, הן על ידי שחקנים מקומיים והן על ידי גופים בינלאומיים, מבלי שהגיעו לעולם לפיתרון כלשהו. משא ומתן. המכשולים העיקריים עליהם מתנגשים המתמודדים, שלושת ה"ערבים "והגופים הבינלאומיים האחראים ליישוב המחלוקת הם בעיקרם שלושה:

- הארגון הפוליטי שאיתו יש לקיים את האי: למרות שמבחינת העיקרון הדיפלומטי, גם קפריסאי יוון וגם הקפריסאים הטורקיים מסכימים על האפשרות לאיחוד את האי, עמדותיהם נבדלות לגבי חלוקת הסמכויות העתידית. בעוד שהקפריסאים היוונים מעדיפים חזרה לארגון שנמצא בתוקף בשנת 1960, הקפריסאים הטורקיים דוחים בתוקף את האירוע הזה, מכיוון שהוא כבר הוכיח שהוא פושט רגל מבחינה היסטורית, ובחר במקום זאת להקמת מדינה פדרלית דו-לאומית;

- קביעותם של הכוחות הטורקיים באי: הרשויות בקפריסין היוונית תמיד שמרו על הנקודה כי כל ארגון פוליטי-מינהלי היה מגיע לאי בתום שיחות השלום, הכוחות הטורקיים שנמצאים בשטח הלאומי יצטרכו לעזוב מכיוון שהם נחשבים ככוחות כיבוש זרים;

- גורלם של "המתיישבים הטורקים": מאז 1974, תורכיה העדיפה הגירה מתמדת של קבוצות של "קולוניסטים", יתר על כן, שמקורם באזורים העניים ביותר באנטוליה, לעבר הרפובליקה הקפריסאית הטורקית במטרה הן לנצל את שטחן כלכלית והן להגדיל את כוח מיקוח של הקפריסאים הטורקיים במשא ומתן על ידי הגדלת האוכלוסייה הטורקית באי. אי אפשר לדעת בוודאות את מספרם של מה שמכונה "מתנחלים", אולם מכמה אינדיקציות, נראה כעת ברור כי אל מול אוכלוסייה המונה 120-150.000 קפריסאים טורקים, ישנם עד 450.000 "מתנחלים". אף על פי שהאו"ם ושחקנים בינלאומיים שונים אחרים הפעילים בהליך הגישור ניסו תמיד להכיל את "רצונותיהם" של שחקנים מקומיים, הן קביעותם של הכוחות הטורקיים והן הקצאתם המאסיבית של מתנחלים אנטולית זיכו את טורקיה בגינוי בינלאומי פה אחד. .

בין אינספור היוזמות שהדיפלומטיה הבינלאומית הצליחה להביא במהלך השנים, אזכור מכובד עוסק במה שמכונה "תוכנית אנאן", שנקראה על שם מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי אנאן, שבאופן מלא מעשי בברכה. הבקשות הטורקיות חזו באיחוד מוחלט של האי במדינה דו-לאומית, מה שמבטיח לקפריסאים הטורקיים מנופי כוח משמעותיים.

פרי מה שמכונה "הדיפלומטיה הסודית" בין הצדדים תוך התעלמות כמעט מוחלטת מרגישותם של הקפריסאים היוונים, "תוכנית אנאן" ממש "טורפדה" במשאל העם המפורסם בשנת 2004. בעוד שלמעשה בהשתתפות 87% מהזכאים אישרו הקפריסאים הטורקיים את התוכנית עם 65% מההסכמים, הקפריסאים היוונים, עם 89% מהזכאים, דחו אותה עם 76% מהקולות. באופן מוזר, למרות שהתוכנית נדחתה בהפרש כה רחב, היא נותרה בבסיס כל סבב משא ומתן שלאחר מכן, כולל האחרון, שהחל בשנת 2014 והסתיים דרמטית ב- 7 ביולי 2017.

שלב "טרגדיה קפריסאית" נוספת הייתה העיירה השוויצרית המקסימה קראנס-מונטנה בה נוכחות מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרס, המשלחות היווניות, הטורקיות, הקפריסאיות היווניות והטורקיות-קפריסאיות מדדו את עצמן במה לדברי העיתונות של האי, זה היה צריך להיות הראיון המכריע. בהפתעת כולם, ובניגוד לדעתם של בני עמו וגם מפלגתו שלו, נשיא הרפובליקה של קפריסין, ניקוס אנסטסיאדס, הודיע ​​למקביליו כי הרפובליקה של קפריסין מוכנה לקבל את "תוכנית אנאן" בגרסתה הסופית ( החמישי) וללא שינוי נוסף. עם זאת, פתיחתו של אנסטסיאדס התקבלה בספקנות על ידי שר החוץ של טורקיה, מבולט ßavuşoğlu, שעל פי העדות שנמסרה לעיתונאים על ידי שר החוץ היווני דאז, ניקולאוס קוציאס, טען כי "מר אנסטסיאדס" יכול לדבר במקסימום כ"נציגה של הקהילה האתנית היוונית של קפריסין "אך בהחלט לא כמנהיגה של מדינה (שתורכיה לא הייתה מוכנה להכיר ממילא) ושמעבר למה שהיוונים רוצים, תורכיה לעולם לא תוותר על לא זכויות על קפריסין או שמירה על נוכחות צבאית איתנה שם. בהמשך, בהודעה לעיתונות קצרה, העיר צ׳ווושוגלו עצמו כי: "לאור כישלונם של המשא ומתן, טורקיה הייתה מעתה מעתה בדרכה לפתור את הסכסוך בקפריסין על ידי ביצוע תכניותיה B ו- C"..

קיים חשד ספונטני לפיה התרסקות העסקה תוכננה כבר זמן מה על ידי האליטה אנקרה, בפרט על ידי הנשיא רג'פ טייפ ארדואן (בינואר 2017 הבטיח גם לבוחריו כי כוחות טורקיים יישארו בקפריסין "לנצח") כדי להמשיך בתוכניות ההרחבה הטריטוריאליות שלה. כמה משקיפים, כולל מחבר הניתוח הזה, מגנים את התפנית הדרמטית שעשתה טורקיה לעבר מדיניות חוץ אגרסיבית ועשויה לצאת מכלל שליטה. די בכדי לזכור את הקלות בה ארדואן היה מעורב את ארצו כמעט בכל המשברים שזעזעו את העולם הערבי מאז סוף 2010 ועד ימינו או את האבקות הזרוע שעסקה בישראל ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני (במיוחד בחזית בעזה), שהסתיימה בתמיכה הבוטה שניתנה לתנועות מזוויעות כמו אהראר א-שאם, ג'בהת אל-נוסרה או אפילו דאעש עצמו בסכסוכים של סוריה ועיראק.

אף כי עד כה הפרקים הפוגעניים של ה"סולטאן "בארצות סוריה ומסופוטמי נפטרו הן על ידי חוסן בלתי צפוי של ממשלות סוריה ועיראק והן על ידי התערבותם הפרובינציאלית של איראן ורוסית במשחק המזרח התיכון הסבוך, אסור לנו להאמין כלל כי ארדואן התנער. טענותיו. בשנים האחרונות, למעשה, הזירה הפוליטית הטורקית זועזעת שוב ושוב על ידי רוח רפאים שרבים האמינו שהיא מתה וקבורה: ה "מיסאק-מיל". בכינוי זה הכוונה למה שמכונה "הסכם הלאומי" שאומץ על ידי אבי הרפובליקה של טורקיה, מוסטפא כמאל אטאטורק, בין תום מלחמת העולם הראשונה לפרוץ מלחמת העצמאות הטורקית, ואיתו הפרלמנט העות'מאני האחרון ( והפרלמנט הראשון של טורקיה הרפובליקנית החדשה) הוא הצהיר אילו שטחים שייכים לעם הטורקי בזכות וכי טורקיה לא הייתה מוכנה לפחות להחליף סחר; למרות שקפריסין הייתה מזמן מושבה בריטית, שטחה הוזכר באותה הכרזה.

התייחסות האובססיבית של ארדואן ורוב הפוליטיקאים הטורקים (לא רק מיליטנטים במפלגתו אלא גם על ידי מתנגדיו) למיסאק-מילאנו חייבים להתייחס ברצינות עצומה על ידי כל מקבלי ההחלטות הפוליטיים והצבא באירופה כ בשאר המערב, רוסיה, ישראל, המזרח התיכון ובמקומות אחרים.

מה שככל הנראה נראה כי ניתן להפחית מהפנטזיה שנמצאה לשימוש פנימי ולצריכה למעשה מהווה הצהרה עקבית על התרחבות טריטוריאלית הדומה לזכרו של היטלר "לבנסראום" וארדואן לעולם לא יוותר עליה (גם אם התבוסות בסוריה ובעירק נאלץ לשנות באופן זמני את סדרי העדיפויות האסטרטגיים המכוונים למשל ללוב!). השאלה הקפריסאית מייצגת למעשה מגרש אימונים מצוין ל"סולטאן "ולאיחוד המדינה סביב שאלה שבאמת קרובה ללבם של כל התורכים, שניהם כדי לבחון את החותם האמיתי של האיחוד האירופי.

במבט קדימה, האיחוד האירופי יכול למצוא עצמו בפני המשבר החמור ביותר בתולדותיו, והפעם זה יהיה משבר פוליטי-דיפלומטי וצבאי מלא. לאחר הכישלון הסופי של שיחות השלום, טורקיה יכולה כעת להאשים בנוחות את כל הפיאסקו בחוסר העקביות בעבר של יוונים וקפריסאים יוונים ולארגן משאל עם לעצמאותה של הרפובליקה הקפריסאית הטורקית וסיפוחו לאחר מכן לטורקיה. . גם רפובליקת קפריסין וגם יוון יפרשו בצדק מהלך זה כהכרזת מלחמה ויתמודדו עם הבחירה הדרמטית האם להגיב בנשק או לוותר על איחוד האי.

אולם במציאות הבחירה הזו היא פיקטיבית בלבד. גם אם היוונים והקפריסאים היווניים יחליטו לבלוע את הקרפדה ולא יעשו דבר, סיפוח הרפובליקה הקפריסאית הטורקית יהיה רק ​​הצעד הראשון לכיבוש מוחלט של האי על ידי הטורקים.

הערך המהותי של קפריסין טמון במפקדי הגז והשמן הענקיים שנמצאים בצד הימי-קפריסאי הימי, בשפע הימים הפונים לאי ובעיקר במיקומו הגאוגרפי, מה שיאפשר לטורקים לחזק את הלחץ כלפי הלבנט ו להרוויח משטח שיגור לא יסולא בפז לעבר הים הפתוח ותעלת סואץ; על קצה המזלג, "העומק האסטרטגי" שאיבדה טורקיה כשחדלה להיות אימפריה והיא חייבת להחזיר אותה לחלוטין אם היא רוצה להפוך אותה שוב.

מכיוון שאין שום דרך להשיג זאת בשלום, מסיבה זו ארדואן לא יכול לעצור ו"חייב "ליצור את" casus belli ". ו" casus belli "כזה כבר יכול היה להתקיים ולקבל את השם של ורוסיה. עיירה שנמצאת בחוף המזרחי של האי, לא הרחק מהעיר פמגוסטה, היה לרוע המזל חוסר מזל לעבור במהירות ממקום ידוע בחופי הים שלה ל"עיירת רפאים "במרחב של לילה אחד, כאשר התושבים המקומיים ברחו במהירות וזעם לנוכח התקדמותם של הטנקים הטורקיים בשנת 1974. לאחר מכן, העיר, כמו שאר האזור הסובב אותה, הפכה לחלק ממה שנקרא "חגורה מפורזת" בשליטת האו"ם, ומונעת כל יוזמה של הפתיחה מחדש עד שתגיע לאמיתי והסכם שלום משלו. עם זאת, בשנים האחרונות הרשויות הטורקיות והקפריסאיות הטורקיות הראו חוסר סובלנות יותר כלפי משטר הסטטוס קוו, וחששו שוב ושוב מהשתלבותה המלאה של "עיירת הרפאים" בשטחה של הרפובליקה הקפריסאית הטורקית.

ההצהרה האחרונה על הסדר הגיעה מפואט אוקטאי, סגן נשיא טורקיה והנאמן מאוד לארדואן, שאחרי בדיקה באזור אמר כי: "זכותנו, לא נקבל את קיפאון השיחות כגורל בלתי נמנע. זו הזדמנות היסטורית להחיות את התיירות ". למותר לציין כי דבריו העלו את חלל הזחילה האמתי. עם זאת, אין להתפלא על המשקיפים הבינלאומיים מהדברים ומדרך פעולתם של שלטונות אנקרה, בהתחשב בכך שבשאלה הקפריסאית, ולא רק, בכל פעם שמנהיגי טורקיה החליטו להמשיך באופן חד צדדי על הבמה העולמית, הם תמיד הכינו את לטפל בחוכמה באמצעות תוכניות מילוליות מורחבות שמטרתן לבחון את נחישותם של המתנגדים, ואז להמשיך בפעולה תוך אמון בחסינות. במקרה של קפריסין אז, הפרובוקציות של היום נופלות "במכחול" כי 2020 היא גם שנת בחירות לרפובליקה הקפריסאית הטורקית. למעשה, ב- 12 באפריל, הנשיא היוצא מוסטפא אקינצ'י יבקש אישור נגד ראש הממשלה הנוכחי וראש האופוזיציה ארסין טטר.

לאירוע הבחירות אין חשיבות משנית מכיוון ששני האתגרים ממוקמים בקטבים מנוגדים בדיוק באשר ליחסים צריכים להיות עם אנקרה. ארסין טטר נחשב למעשה לכולם כ"איש ארדואן "בממשלה וניצחונו בסופו של דבר יעורר תרחישים אפלים. זו דעתו האישית גרידא של הכותב, כי בפרק זמן בין 2020 ל 2023, קפריסין תהפוך לגדנסק חדשה, ומדינות האיחוד האירופי צריכות להתחיל לשים לב רצינית לעובדה כי, אם אנו נכשלים בעבודת ההגנה על היושרה הטריטוריאלית והישועה של קפריסין ויוון עצמה, האיחוד היה מופרך עד כדי כך שהוא מאבד את עצם הסיבה שלו לקיום; יתר על כן, טורקיה מחוזקת, המוקרנת לקראת הרחבה ימית אמיתית, תייצג איום אסטרטגי עבור יבשת אירופה, ויתרה מכך, עבור איטליה, כי איננו יכולים להרשות לעצמנו לישון על זרי הדפנה אפילו דקה אחת. יתרה מזאת, ממש מעל שמי קפריסין, על פי המיתוס היווני, נלחם הקרב האחרון של טיטנומאצ'י, המאבק שהתנגד לטיטאנים והאולימפיים על שליטת הדרך בה הם יצרו עצמם.

_{צילום: Türk Silahlı Kuvvetleri / אינטרנט}