ישראל-חמאס: "מלחמה היא מורה חמור"

"המלחמה ההרסנית ביותר היא לא זו שאבדה אלא זו שמאכזבת", אומר פתגם בקרב היסטוריונים, כי אין ניצחון צבאי בתחום שניתן להגדיר ככזה אם הוא לא השיג את מטרתו המדינית. וזו הדאגה שנשקפת על נתניהו מאז ה-7 באוקטובר, על גורלו הפוליטי שכבר נפגע ברצינות על ידי אירועים אישיים שקדמו ל-11 בספטמבר היהודי ההוא ועל ידי הכישלון, באותה שבת עקובת מדם, בתפקידו שהוכר במשך שנים על ידי מצביעיו הנאמנים ביותר. מאת "מר אבטחה"¹.

בכך שהמעיט בערכו או אפילו התעלם מהאזעקות שהעלה המודיעין הפנימי והצבאי שלו לגבי כוונות חמאס, נתניהו נפל במלכודת זו שמשתמשת במונח ספציפי למנתחי מודיעין. הדמיית מראה, כלומר, להעלות השערה, במעין תמונת מראה, שיריביך יחשבו ויפעלו כפי שהיית עושה. בפועל, חטא מוות של חזקה מדינית ואסטרטגית, עם ההשלכות הידועות במונחים של עלויות אנושיות וחומריות, משום שדווקא אליו מוצאים את כישלון המודיעין היהודי כולו, תוך חוסר היערכות מספקת, שבו מדינה חזקה מבחינה צבאית, כמו ישראל, היא לא הצליחה להבחין באפשרות שיריביה הלא-מדינתיים כמו חמאס, עד אז הסמל היחיד של לוחמה לא סדירה, "היו מוסכמים במונחים של טקטיקות מבצעיות"². ועכשיו, עם גלי כיבוש של דרום רצועת עזה ואובדן חלקי, או אפילו רק שליטה צבאית מורכבת, של השטח הצפוני שנחשב נכבש ("דונזיז", לפי הטרמינולוגיה היהודית), שבו במקום חמאס משקם חלק מהשטח שלו. יכולת על ידי השתלטות על ניהול הסיוע ההומניטרי, זו בדיוק מושג הניצחון שממשלת המלחמה הישראלית מטילה ספק.

נתניהו הבהיר את סדרי העדיפויות שלו וטען כי הניצחון המוחלט על חמאס נמצא "מרחק קצר", והבטיח גם את "התפרקות הנשק לנצח" של עזה בעוד, על גורלו של ארגון ההתנגדות לטרור הפלסטיני, הוסיף מטפורה כה ברורה עד שנראה כי, ולמשך זמן מה, כמעט מובן מאליו: "איך אתה שובר זכוכית לחתיכות קטנות, ואז אתה ממשיך לשבור אותה לחתיכות קטנות עוד יותר וממשיך להכות בהן"³. אז בלי היסוס. אין נסיגה מהאמונה שההשמדה הצבאית של חמאס נחוצה, בכל מחיר, אפילו של בני הערובה האזרחיים, לפחות על פי חששותיהם של קרוביהם, המוכנים להשלים עם תבוסת ישראל כדי להחזיר את קרוביהם הביתה.⁴.

זה כבר לא הזמן רק "לכסח את הדשא" (מהעברית כיסוח דשא), קבוע במדיניות הביטחון של נתניהו, כלומר אותה טקטיקה צבאית של התשה סבלנית, לצד המצור הימי והכלכלי ומערכות ההגנה מפני טילים, ממטרות מוגבלות - כמו הקטנת יכולתם של יריבים לפגוע בישראל ובכך השגת הרתעה זמנית - המושגת מדי פעם באמצעות פעולות רחבות היקף. טקטיקה של "כיסוח הדשא" שנראתה עם שלוש המלחמות בעזה והשנייה בלבנון, וטבועה ב תורת דחיה⁵ של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, נוכח בקבינט המלחמה של נתניהו. בפועל, סוג של לוחמה א-סימטרית שתומכת בשימוש בכוח לא פרופורציונלי בהשוואה לאויב וכוללת הרס של תשתיות אזרחיות על מנת להפעיל לחץ על משטרים עוינים. עם זאת, היה זה איזנקוט עצמו שהכריז "כל מי שמדבר על תבוסה מוחלטת (של חמאס בעזה) וחוסר הרצון או היכולת שלו (לפגוע בישראל), הוא לא דובר אמת.".

בניגוד לישראל, הניצחון הסופי הוא בהחלט לא עניינו של חמאס. החוזקות שלו טמונות באסימטריה אלא בעיקר בשלו עמימות. שימוש באוכלוסיית עזה כבני ערובה, חמאס כבר מזמן יכול לאיים בזעם מוסרי אם ישראל אכן תרדוף אחריה במקום בו היא חיה. יתרה מזאת, היא כבר השיגה הצלחות, כמו הקטנת תדמית טווח ההגעה של מנגנון הצבא והמודיעין היהודי היוקרתי, ובכך הדגישה מאזן כוחות חדש שלא ניתן היה להעלות על הדעת בעבר עבור מנהיגים פוליטיים יהודים. יתר על כן, החזיר את הנושא הפלסטיני לאור הזרקורים הבינלאומי, בסכנת שכחה כי במשך שנים היא הוסתרה על ידי המסך המגן של קיפאון נוח ביחסים בין ההנהגה הפוליטית, ישראלית ופלסטינית, עם ANP של אבו מאזן שלא כל כך מרוצה מהסטטוס קוו, רועד ובוודאי יותר חיובי לצד היהודי, על המצב הרעוע של עמו ושל השטח שלו שהוא היה רוצה כמדינת פלסטין.

ניצחון של חמאס שהוא גם ובעיקר ניצחון של תקשורת: לאחר שתייג את הזוועות של ה-7 באוקטובר כ"התנגדות", ולכן השתמש במילה מטלטלת נשמות, בעיקר מערביות, ושולט בתקשורת מלחמה בלתי פורמלית, בין פלטפורמות חברתיות ובריאות -הקמפיינים התקשורתיים המנוהלים, אפשרו לחמאס לתדלק את הסיכון של השכחה אם לא של הכחשה אמיתית של אותה אלימות של טרור טהור, בשיטות המבצעיות וההפצה הממותגות "המדינה האסלאמית", שבוצעה על ידי מענייה נגד אזרחי הקיבוצים והמושבים בדרום. ישראל. כל זה גורם לנו לשכוח שלחמאס ולשאר חברי ציר ההתנגדות שאליו הוא משתייך יש מטרה אחת, כלומר השמדה וחיסול מוחלט של ישראל, ולא - וראוי להדגיש - המלחמה. להקמת מדינה לפלסטינים.

אבל ההצלחות של חמאס אינן מסתיימות בכך; עד כה, למעשה, ישנה חזרה משגשגת של רדיקליזם דתי לוחמני ותוקפני של קבוצות חמושות שאינן מדינתיות, החורג הרבה מעבר לזה שמפציץ מגבולות לבנון (חיזבאללה) או ממימי הים האדום (חות'ים), כי יש עכשיו מעין קריאה לנשק לתנועות קיצוניות אחרות, מהתאייר אל-תגייר המצרית מהאחים המוסלמים⁶ - גם בהתחשב במצב החירום של הפליטים בגבולות בין עזה למצרים, בדיוק - עד לזה של נתינים בודדים בסיכון לחיקוי, משום שהם רגישים למשיכה של הג'יהאדיזם העולמי, ממתינים זמן רב לאירוע סנסציוני, משבש, כמו שהיה ה-7 באוקטובר שנתן השראה והתחלה ללידה מחדש המי יודע כמה לאחר התבוסה (החלקית, כרגע) של המדינה האסלאמית בעצמה. שלא לדבר על העלייה האקספוננציאלית באנטישמיות ברחבי העולם⁷. כל העובדות שנצפו והאיומים שנתפסו בבירור על ידי האנליסטים ושאינם חוסכים על איטליה וביטחון הפנים שלה⁸.

אבל האתגר הגדול ביותר של מלחמה זו עבור כל ישראל, ולא רק עבור ממשלת נתניהו, הוא להיות מודע לכך שהיא צריכה להתמודד עם המושגים הבסיסיים המכוננים, מצד אחד, את אסטרטגיה של הביטחון הלאומי, ומצד שני, ה דוֹקטרִינָה של הביטחון הלאומי⁹. הראשון הוא למעשה חזון התפקיד האסטרטגי של הביטחון הלאומי לעצם קיומו של העם היהודי, שאת יסודותיו הגדיר דוד בן גוריון עצמו. בפועל חמישה מרכיבים כמו היתרון הצבאי האיכותי המקובל; תפיסת ההרתעה הגרעינית; הקשר המיוחד עם מעצמה; עליונות טכנולוגית וכלכלית ובסופו של דבר המוקד הלאומי, כלומר המדינה, הדמוקרטיה הרוברית, רוח העם היהודי והקשר בין ישראל לתפוצות. בפועל, מזכר בעל ערך נצחי כי הוא כמעט חוקתי לאומה, ישראל, ללא חוקה כתובה.

La דוֹקטרִינָה הביטחון, לעומת זאת, מושפע מהרגע ומשקף את מי שנמצא בשלטון ומנהל את המדינה, אך מאז ומתמיד, מבחינת ישראל, התאפיינה ב הַרתָעָה, אזעקה מהיר, הגנה e הַחְלָטָהעם זאת, כל הגורמים הועלו בסימן שאלה עקב אירועי ה-7 באוקטובר ומעל לכל נחלשו בשל התנהגותם של המנהלים היהודים השונים בחמש השנים האחרונות: אין זה מקרה, למעשה, שחמאס, החוששים ביותר מבין הגורמים. אויבים סמוכים, לצד חיזבאללה, שחררו את המלחמה הזו אולי ברגע המפלג והמפוצל ביותר בכל ההיסטוריה הפוליטית של ישראל. יתרה מזאת, ונקודה נוספת לטובת חמאס, ישראל נמצאת בסכנת קיצוניות, עם ירידה חדה בעמדות הליברליות והשוויוניות מול אתנולאומיות גדולה יותר ודחיפה לקראת סכסוך עולמי נגד כל אויביה. ובאופן פרדוקסלי דווקא המנהיגים הצבאיים של צה"ל, בעלי חזון ברור של שדה הקרב האמיתי, מזהירים את ראש ממשלתם מפני הסיכון של ערעור אסטרטגיית הביטחון הלאומי בשלמותה, באותם עקרונות מכונן שכתב בן גוריון אז.

היכן, אם כן, הניצחון "במרחק הקצר" לישראל זוכה לשבחים של נתניהו? אולי בהשמדת עזה, שכבר הצטמצמה לדרזדן מודרנית, בניסיון לחסל או, טוב יותר, למגר לחלוטין את חמאס, להשלים את מעגל "ההפרדה של ראש ממשלת ישראל עצמו (הפלסטינים בעזה מאלה של הגדה המערבית) ולכבוש את הארצות האלה"? חמאס, לעומת זאת, הוא אידיאולוגיה ובעיקר פרויקט, עוד לפני היותו תנועת טרור פושעת. יהיה קשה לפרק את אותן אידיאולוגיות וליצור אלטרנטיבות פוליטיות בטווח הקצר: המנהיגות שלו עשויה להיעלם, אבל יש תחליפים, ורבים, עם ראשי תיבות שונים ואולי עם אותם ספונסרים. ואז בגלל שההיסטוריה של אל-קאעידה והמדינה האסלאמית, בשנים הארוכות הללו של מלחמה בטרור, הן דוגמאות ברורות לעוף החול, ובמלחמה לא סדירה, בין נושאים שונים כל כך (מדינה לעומת שחקנים לא-מדינתיים), הצלחה וכישלון הם פולימורפיים, ברמות מרובות ובסולמות זמן שונים. ושני עשורים של לחימה נגד סוג זה של איום א-סימטרי (אפגניסטן ועיראק מעל הכל) היו צריכים ללמד אותנו שניצחון פירושו לא רק הצלחה צבאית, אלא לנצח לבבות ומוחות, לבודד את האלימים ולהשיג שלום בר קיימא.

בסופו של דבר, ללא סיכוי לפתרון מדיני בין ישראל לבין הקבוצות הפלסטיניות המתונות ובעיקר הלא חמושים, תמיד יהיה סיכון להתלקחות של מתחים ולהתעוררות מחדש של פלגים חמושים, עם חידוש בלתי נמנע של פעולות יהודיות שמטרתו "לכסח את הדשא".

כאן הסיכון הגדול ביותר לממשלת המלחמה הישראלית הזו הוא בדיוק זה של זכייה בניצחון מאכזב משום שהיא יתומה של היעד המדיני האסטרטגי, שבסופו של דבר, תמיד היה זהה מאז 1948, כלומר הביטחון וההישרדות המוחלט של ישראל.

שוב, ללא הכחשה וכדברי תוקידידס, "מלחמה היא מורה קשה".