לאן דרום קוריאה הולכת?

דרום קוריאה היא מדינה של ניגודים גדולים. בעוד שמצד אחד הוא מוצג כדוגמה להצלחה, בעיקר ביחס לשכנתה המסורבלת והמאיימת מצפון, הודות לפריחה הכלכלית הבלתי מעורערת שחוותה ב-50 השנים האחרונות, מאידך גיסא יש למדינה הקטנה והחרוצה הזו. חולשות ברמה סוציו-דמוגרפית ברורות עד כדי כך שגורמות למתבונן חריף כמוני לחשוב שעתידו יהיה רחוק מלהיות ורוד.

הפתיל שב-15 במרץ 2023 שיחרר גל נוסף של מחאות, במיוחד של צעירים ועמותות להגנה על נשים, היה הצעת ממשלתו של הנשיא יון סוק-יאול להנהיג בחוק בחוק חדש. שבוע עבודה של 69 שעות. המשמעות היא שדרום קוריאנים ייאלצו לעבוד 13,8 שעות ביום אם יעבדו 5 ימים בשבוע או 11,5 אם יעבדו 6 במקום זאת. הנתונים האלה יספיקו כדי לגרום אפילו לצרחה גרמנית בראש מעייניהם, אבל של דרום קוריאה כל זה כבר מייצג "נורמליות", והשפעותיה הן הכל חוץ מכאב.

אם היינו מדברים בצורה רחבה על ארגון עולם העבודה בדרום קוריאה, אז נתחיל בכך שב"נמר האסיאתי" יש בעצם שלוש קטגוריות רחבות של עובדים.

Al המקום הראשון ובתפקיד מיוחס בעליל יש עובדי מדינה (וגם כאן באיטליה הם מיד היו מתחילים לצלצל באוזניים!). בדרום קוריאה, שבוע העבודה של עובדי מדינה תלוי פשוטו כמשמעו ב"כמה עבודה צריכה המכונה הבירוקרטית הממלכתית לעשות בתקופה מסוימת של השנה", ולכן הם מחליפים תקופות לחץ יתר עם תקופות של חוסר פעילות כמעט מוחלט. זה ייראה לנו, תושבי המערב, העומס בכל מקום על ידי נוכחותם החונקת של "חמורים מאבן", אבל במדינות אסיה באופן כללי המכונה הבירוקרטית מאוד יעילה ולכן משימות רבות מבוצעות ישירות על ידי אזרחים פרטיים באוטונומיה מוחלטת הודות לטכנולוגיות חדשות. נהלים אוטומטיים יעילים.

בממוצע, עובדי מדינה עובדים הרבה פחות מעובדים במגזר הפרטי, מקבלים משכורת יציבה ואם ירצו, יכולים לפרוש לאחר 20 שנות עבודה בלבד. הגישה למגזר הציבורי מאוד תחרותית ו רק מועמד אחד מתוך 1 מתקבל, אבל בגלל זה, זה באמת מייצג השקעה לכל החיים! כזה הוא הלחץ שתלמידים נתונים בהם לפני שניגשים לבחינת הכניסה לבתי ספר ביורוקרטיים (הבחינות הללו ניסיונות על ידי דרום קוריאנים רק פעם אחת בחייהם, מיד אחרי התיכון!) שיותר מכמה מתאבדים, ולא מצליחים להתמודד עם הלחץ!

La קטגוריה שנייה, הגדול ביותר, הוא זה שמפגיש עובדים בשכר בינוני וגבוה במגזר הפרטי. עובדים אלה מקבלים שכר התואם את אורח החיים בדרום קוריאה, אך נתונים ללחץ תאגידי אדיר עם משמרות שוברות גב. לעתים קרובות הם עולים על 70 שעות שבועיות. הסיבה למצב עניינים זה, בלתי מתקבל על הדעת עבור רובנו המערביים, היא שבהתבסס על תרבות העבודה של דרום קוריאה, פשוט לא יעלה על הדעת שעובד יעזוב את מקום העבודה לפני שהממונים עליו עזבו והם משחקים בדיוק בנקודה זו כדי לשמור על "העבדים" שלהם מעוגנים במקום העבודה למשך מספר שעות יותר מהמגבלה החוקית ש"צריכה להיות". לא רק זאת, התחרות בין העובדים היא כזו ש"לשמש דוגמה טובה" הם עצמם מחליטים להישאר בעבודתם גם כאשר תהיה להם הזכות (שלא לדבר על החובה!) לחזור הביתה וליהנות מכמה ראויים. מנוחה.

Al מקום שלישילבסוף, ישנם עובדים במגזר הפרטי בעבודות בשכר נמוך או בשכר נמוך. קטגוריה זו, בגודלה, גדולה כמעט כמו השנייה. החיים של הגברים והנשים הללו הם כאלה שיהפכו כל אחד מאיתנו למרקסיסט-לניניסט נלהב. שכר המינימום עבור אנשים אלה הוא בסביבות 10.000 וון דרום קוריאני לשעה אשר שווה ערך לכ-7 יורו. אם האומללים האלה יעבדו, באופן היפותטי, 8 שעות, אז הם היו מרוויחים 56 יורו ליום. בעבודה של 5 ימים בשבוע הם ירוויחו 280 יורו, שעבור נכס טרנזיטיבי יהפוך לפחות מ-1300 יורו לחודש (אם זה ילך כשורה!). עם זאת, יוקר המחיה בדרום קוריאה פשוט אינו בר קיימא עבור שכר ברמה זו ועובדי "הקטגוריה השלישית" צריכים לפצות בכך שהם בהכרח עובדים יותר שעות וממשיכים גם בסופי שבוע, ממש 7 ימים בשבוע לתקופות ממושכות, תוך עצירה למשך שעתיים. או שלושה ימים ברציפות פעם בחודש כשהם מגיעים לתשישות פיזית מוחלטת. בהחלט לא סוג של חיים שנתפתה לקנא בהם.

Dulcis ב Fundo, כדי לקבל את התמונה המלאה יש צורך לזכור ש, סיום יום העבודה אינו אומר כלל שהעובד חופשי ללכת הביתה. למעשה, כאשר דלתות החברה סגורות והאורות כבויים, תרגול החברה מחייב מנהלים ועובדים להצטופף יחד בטקס הקולקטיבי של ה"הוסיק" שניתן לתרגם כ: "להיות ביחד, לאכול ביחד ולשתות יַחַד".

ה"הוסיק", שנחשב כטקס קולקטיבי לחיזוק הקשר הארגוני מחוץ להקשר העבודה, הפך עם הזמן למעין "כלא" שעוזר לקרוע את קשרי המשפחה בדרום קוריאה, כמו גם להיות גלגל התנופה העיקרי של אחרים תופעות הרסניות חברתית כמו צמיחת אלכוהוליזם, שימוש לרעה קולקטיבי בסמים, אונס קבוצתי וכן הלאה וכן הלאה.

התוצאה הסופית היא שקפיטליזם פרוע בשילוב עם המנהגים החברתיים הנוקשים של משמעת והכחשה עצמית קולקטיבית המאפיינים את כל החברות של המזרח הרחוק ממש שורפים (ובמהירות מפתיעה) את היסודות הדמוגרפיים שעליהם מבוססת המערכת בכפר.

ייחודית בין כל החברות על פני כדור הארץ, לזו הדרום קוריאנית היה שיעור פריון כולל (TFR) של 2022 ילדים לאישה (!) בשנת 0,78 ונראה שהמגמה תמשיך את מירוץ הירידה הבלתי נמנע שלה גם בעתיד.

הנתון מרשים עוד יותר אם ניקח בחשבון שעדיין בשנת 1960, ה-TFR של נשים דרום קוריאניות היה 6,16 ילדים לאישה ובאותה שנה נולדו 1,080,535 ילדים, לעומת 249,031 בלבד שנולדו בשנת 2022 (קצת יותר מ-23% מאלו שנולדו 62 שנים קודם לכן!). התוצאה של התכווצות דמוגרפית כבדה מאוד זו היא שבשלוש השנים האחרונות, לראשונה מאז קיומם של סקרים סטטיסטיים, לדרום קוריאה יש מאזן דמוגרפי שלילי (-123.797 בשנת 2022) וכלל אוכלוסיית המדינה, אשר ב- 2020 הגיעה לשיא של 51.836.239, מאז החלה לרדת. ברור שבמצב כזה כל חברה לא יכולה להחזיק מעמד, שלא לדבר על להישאר תחרותית.

מצב כזה ידרוש צעדים דחופים להעלאת שיעור הילודה ולהפוך את תנאי העבודה למקובלים יותר, ובמקום זאת נראה שממשלת דרום קוריאה מכוונת להיפך הגמור.

על פי נתונים שפורסמו על ידי ה-OECD, הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, בשנת 2021 עבדו הדרום קוריאנים בממוצע 1915 שעות (בממוצע 160 שעות בחודש) או 200 שעות יותר מהממוצע של מדינות מפותחות אחרות.

ליוזמת הממשלה להפוך את שבוע העבודה של 69 שעות לחובה יהיו השפעות מזיקות נוספות על הבריאות והנפש של הפרט, על קשרים משפחתיים ואפילו על יצרי הרבייה בהתחשב בכך שלפי ההיגיון הטהור, מי ירצה "להנות מתחת לסדינים" לאחר יום עבודה של 11-13 שעות חובה, 2-3 שעות אופציונליות נוספות (מא הלכה למעשה גם חובה), שעתיים או יותר של "הוסיק" חובה ו-2-1 שעות של נסיעה בתחבורה ציבורית או ברכב כדי להגיע הביתה?

בשלב זה אתה צריך לשאול את עצמך: לאן דרום קוריאה הולכת? איזה סוג של מודל סוציו-אקונומי חושבים למנהיגיו הפוליטיים? והאם יש איזה משוגע שירצה לשחזר את זה גם כאן?

_{צילום: משרד התרבות, הספורט והתיירות ושירות התרבות והמידע הקוריאני}