משבר האנרגיה המצרי יכול היה להיות מועד אחרון (ינואר 2019), על פי דיווחים ממקורות בעקבות הפקת גז מהשדות שהתגלו במימי טריטוריאליים.
מצרים, הודות לעמדה האסטרטגית שלה בתורה של סואץ וכגשר בין אסיה ואפריקה, כמו רבים אחרים, היא מדינה עשירה בכוח העבודה, אך לא עד עצם היום הזה של משאבים טבעיים; יצרה ליברליזציה כלכלית ללא רפורמות פוליטיות, היבט שהביא לקליינטליזם, לחוסר היכולת לחזק את המגזר הפרטי, ליצור מקומות עבודה ירודים ופחות מעובדים, וקליטה קשה של צעירים משכילים יותר במגזר הציבורי, שלא לדבר על העובדה של צורך לדווח על ההשקעה ואת תוכנית החזר ההלוואות שקיבלו לקרן המטבע הבינלאומית. מצב שגורם לנו להבין את ההתפרצויות החוזרות ונשנות של כעס עממי, בהתחשב במצב התעסוקה, במאזן התשלומים ובמדיניות הסובסידיות שאומצה.
מצרים חיה את החוויה הפוליטית שלאחר מובארק עד שהגיעה לנשיא אל-סיסי באמצעות האחים המוסלמים של הנשיא המודח מורסי. יחד עם זאת, האירועים הפוליטיים והחברתיים שימשו כבנק לגילוי של גז טבעי נרחב - Zohr, אָטוֹל וכנראה, נור - במים טריטוריאליים. בהתחשב בחשיבות הפיקדונות ומיקומם הגיאוגרפי, היה זה בלתי נמנע שמצרים תקווה להנחת עמדה פוליטית כלכלית של האזור שתצדיק את הפיכתו רכזת גז אזורי, סקטור אנרגיה הרואה את הופעתה של אינטרסים בכל הרמות, האזור העולמי. נור, בפרט, אם יאושר, עשוי להיות משאב בסדר גודל כזה כדי לגרום למצרים להאמין שהיא יכולה לספק את צורכי האנרגיה הפנימיים שלה - גם יצירת יתרונות לגודל - לפחות בטווח זמן בינוני, בהתחשב ההתרחבות הדמוגרפית, שבעתיד עלולה להקשות על הצרכים. המשאבים offshore ולכן הם מעניקים למצרים מרכזיות אסטרטגית וחוסן, גם לנוכח הממד התחרותי של הפיקדונות, מקוטעים מבחינה גיאוגרפית, גדולים מדי עבור השווקים המקומיים, וזקוקים לתשתיות תחבורה המסוגלות להפליג במים שנויים במחלוקת.
אולם ההתלהבות של התגליות נבלמה בקשיים של מציאות גיאו-כלכלית מורכבת, שבה שינתה האופציה המצרית את התמונה שהתגלתה בעקבות החרפת היחסים בין תורכיה לבין חוסר האמון של ישראל בשלטונות ניקוסיה אינה מסוגלת להבטיח בטיחות נאותה לצמחי ניזול; Zohr אינו מציב בעיות מסחריות או פוליטיות, המספק כיום את הדרישה המקומית המצרית, אחת מנקודות היסוד במדיניותו של אל סיסי, יכולה לפתוח את דלתות מצרים לעתיד, תוך שימוש במסופי אידקו ודמיאטה כנקודות ייצוא שימושיות של גז ברחבי האזור.
לפיכך, מצרים יכולה להציע את עצמה כיצואנית תקפה ותורמת לשינוי האיזון האזורי, קודם כל עם ישראל, שתכננה לספק גז לחברה המצרית דולפינוס אחזקות תמורת מיליארדי דולרים של XNXX בשנים הקרובות של 15, ולגבות את החזר חובות העבר על חברת החשמל לישראל. במפתח "רכזת", זה צריך גם להיחשב כי הגז המופק מן הפיקדונות לווייתן (מול ישראל) ומעל לכל קליפסו (מול קפריסין), הוא בהכרח יצטרך לעבור דרך מצרים לפני שיגיע לקונים הפוטנציאליים שלו. אם Zohr, ב 60% ב הידיים ENI, הצליח לנער את הים התיכון המזרחי, נור תהיה אפשרות לקדם הסכמים חדשים, ובה בעת להאכיל את המתח באזור המעוניין בתמרונים של המעצמות הגדולות, כפי שהזכיר פרשת סאיפם 12000 של פברואר האחרון, שם טורקי דיפלומטית הביאה לידי ביטוי את חששותיו של הנשיא ארדואן להפרדה הולכת וגוברת של הפעילות הכלכלית והפוליטית של אגן המזרח ומשילוב בשוקי האנרגיה. אבל אם יש הכנסות תורכיה נמצאת בעמדה אסטרטגית, מה שהופך את המדינה האנטולית לנקודה טבעית של צומת של צינורות גז בין המזרח התיכון לאירופה, ולכן רכזת בשלטון, ההחלטות של הנשיא שלו מרחיקות עוד את ישראל כדי לדחוף אותו למצרים, לחתוך את אנקרה מתוך שפע של מסלולים חדשים כדי לקשור אותו אספקה רוסית.
על ידי התניית האבולוציה של התפתחויות התשתית לפתרון של נושא קפריסין, ומציע לגזפרום הרוסי דרך לצינור TurkStream (בקרוב ייפתח) הטורקים הפחיתו את העניין המסחרי של נתיב הגז הישראלי שלהם. התפקיד המצרי אשר רכזת גז ולכן משתלב במשחק של בריתות שהתבגרו לאחר המעיינות הערביים של ה- 2011, ומבחינה פוליטית, הודות לרשת ההסכמים הקיימים, מאפשר את ההכלה של עליית האחים המוסלמים, המפתח היעיל לגישה לשאיפות הטורקיות והקטריות, המתוסכלת ביותר מהיעילות האנרגטית של מזרח הים התיכון.
ההסכמים עם ישראל עוררו, ללא ספק, ביקורת על כך שהם יכולים להשיג, ללא תמיכה חיצונית, את עצמאותה של האנרגיה, אך עדיין לא בדקו באיזו דרך להשתמש כדי לאפשר את ייצוא המוצר המצרי. ההיבט האסטרטגי של ההסכם הוא בכך שכל נזק של חזבאללה וחמאס ישפיע על האספקה המיועדת לירדן ולרשות הפלסטינית, בעוד שיצירתה תהפוך אותה למרכיב יסודי במונחים של שיתוף פעולה וביטחון למאזן הכוחות במזרח התיכון, עם עין לנוכחות האיראנית. מצרים יכולה באמת להציג את עצמה כשחקן ים תיכוני חיוני לצרכי אנרגיה עתידיים; זאת גם לאור האפשרות האפשרית הבאה שלה לאופ"ק, ועל האינטרס של האיחוד האירופי עם הצעת השותפות האסטרטגית, ניסיון אירופי אחרון שלא להישאר בשולי התחרות על הגז.
ההתפתחות המצרית חשובה גם לתפקידים שארה"ב ורוסיה מתכוונות להניח. הכוונה האמריקנית, החזקה ביחסים הדוקים והתדירים, היתה להקל על סוג של שלום כלכלי שיוכל לחזק את ההסכמים בין מדינות החוף, אך מבלי להעריך את השפעת ההובלה של הגז, מצרי ולא תורכי; כיום, הגישה המדינית של וושינגטון מחזקת את ההרשעה של ההתנתקות שלו מהאזור.
רוסיה, שבה התחזקו היחסים, מציגה את עצמה באופן יזום; עם מצרים היא חתמה על הסכמים להקמת תחנת כוח גרעינית Rosneft רכשה מ XI 30 של% Zohr; הכוונות ברורות, והן מכוונות הן ליצירת ספקות באירופה בנוגע למדיניות הסנקציות האמריקאית והן לניסיונות מערביים שווא לגוון את אספקת הגז; אך לא פחות מכך, את ההופעה על הים התיכון של חברות רוסיות (רוטום ונובאטק), שאחרת הוגבלה בבית על ידי גזפרום, והגישה למנהיגות ערבית, על פי התפיסה האמריקאית, פחות צפויה מהעבר ומכוונת אל האוקיינוס השקט.
כרגע נראה אל סיסי לעתיד, מכין לוגיסטיקה מכובדת עם הקמת בית זיקוק ליותר מ -9 מיליארד דולר ליד קהיר, מציידת תעלת סואץ עם עודפי אספקה, וממקמת את עצמה מבחינה פוליטית השחקנים הגיאופוליטיים הגדולים באזור כמסמך אמין ומעל לכל, עם מדיניות חוץ רחבה פחות משוטחת על העמדות של הנושים הגדולים (סעודיה), ופחות מותנים על ידי השכנים הקרובים ביותר (ישראל, לוב).
(צילום: נשיאות מועצת השרים / אנרגיה מצרים / רשת / הקרמלין)
