שלא כמו generalist, שמדגיש רק מגמות, הגיאופוליטיקה לא משאירה כלום וגם מנתחת את מה שכנראה אינו חדשות. אנחנו יהיו לא פוליטית מטרות, מבלי לספק את הפישוטים של האופנה, ולהחיות את תשומת הלב באזור מסוים ובקו הגבול הדק שיכול להיות רק אדום, כמו הים המרחץ אותו ומקור שמו של אחת המדינות המנוסחות, אריתריאה.
קרן אפריקה נותרה לא יציבה, עם השלכות חזקות הן ביבשת והן באירופה. הפזורה האריתראית, שהוחזקה על ידי מערכת הביטחון הישראלית, שמנעה את המנהל מסיני והעבירה את הציר לאתיופיה וסודן ללוב, נוגעת ישירות לאיטליה.
מבחינה גיאוגרפית האינטרס של מדינות ערב גדל, בהקשר פוליטי בו אתיופיה הפלימה את האפשרות לייצב את סומליה, הנחשבת כאנטגוניסט אזורי להכיל; כאשר מצרים, המושפעת מקשרים היסטוריים עם מדינות האזור המזרחי, מקפידה למנוע נזק כתוצאה משימוש במי הנילוס; שם קטאר, הנתמכת על ידי איראן, המשיכה לתמוך בסיעות האנטי-אתיופיות, מתנגדת לשאר המלכות במפרץ, שבמבט אנטי ג'יהאדיסטי, תמכו במקום זאת באדיס אבבה, מבלי שהגיעה למיגור התופעה, שאכן, זה מתבטא גם בקניה כתגובה להתערבויות מזוינות. בכך הפך הקרן למוביל של הכוחות המסכנים את האיזון המתמשך, גם בהתחשב בחשיבות התנועה הסחרית שעוברת באזור ומבטיחה אספקה לאירופה וממנה, עם רמות נמוכות של התפתחות חברתית כלכלי.
רק השליטה בנמלים האסטרטגיים עוררה דינמיקה שהתורגמה אז לתחזיות קונקרטיות ומדיניות כוח של השחקנים המעורבים באזור שבין חופי מערב הודו עד מפרץ עדן וצוואר הבקבוק של מיצר באב מנדב; סין, מנסה להתגבש באוקיאנוס ההודי ובים הערבי והים האדום, פותחת את בסיסה הראשון מעבר לים בדיוק בג'יבוטי, הצומת האסטרטגי האסטרטגי החדש, מתכנן עוד ג'יוואני ורכישת נמל גוואדר, שניהם בפקיסטן אבן המפתח בנקודה העשירה ביותר של תנועת אנרגיה - העלתה את הפחדים ההודים מפני חדירות יתר, והובילה את ארה"ב למדיניות של ניגודיות המתמקדת בהסכמים שנערכו עם עומאן על הכניסה לאזור בין נמל מים עמוק של דוקם ושל סלאלה במטרה להחליש את השהות הסינית האסטרטגית בין עומאן, פקיסטן וג'יבוטי, ניסוי שכלל הודו ובריטניה; מדינות המפרץ ניסו להגביר את יציבותן האסטרטגית על ידי שמירה על נתיבי יבוא ויצוא פנימיים, צמצום התלות במיצר הורמוז והגברת היעילות של תשתיות לוגיסטיות; עבור ישראל, התחרות בין המתחרים תורמת למסד את נוכחותם של שחקנים יציבים ומסויימים בדרכי הדרום בין אילת, עקבה וסואץ, וליצור הזדמנויות חדשות שמטרתן ייצוא הידע גם אם לרגע הפרופיל הנמוך, עם נוכחות מודיעינית אפשרית בזירה התימנית שמטרתה לאסור את הנוכחות האיראנית.
המשחק שמשוחק באזור שבין ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות - המנצלות את המשקל הפוליטי של נוכחותן בנמל אריתריאה אסאב - ומצרים מצד אחד, ומצד שני קטאר וטורקיה, הנוכח עם בסיס במוגדישו ומטרתו לחזק את נוכחותו בג'יבוטי ובסוקין בסודן, יכול רק להגביר את מצב המתח באזור.
בינתיים אריתריאה כינתה יחסים דו-צדדיים עם הממלכה הסעודית, זמן קצר לאחר הקמתה של קבוצה אזורית של מדינות הגובלות בים סוף ומפרץ עדן (מצרים, תימן, סודן, ג'יבוטי, סומליה וירדן); מעבר להצהרות הרגילות בנושא בטיחות הניווט ומניעת פעילויות טרור, אין להמעיט במתיחות האסטרטגיות הנובעות מהפרואקטיביות האזורית של איראן, טורקיה וקטאר. אין ספק כי ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, המרתקות מה- BIS, מייחסים חשיבות הונית לקרן אפריקה, הנתפסת כצד מערבי של ביטחון, וכי הם מתכוונים להבטיח חופש גישה למיצר באב אל מנדב מול ג'יבוטי ו קישור הים האדום למפרץ עדן והאוקיאנוס ההודי, מבלי לשכוח את הסכסוך התימני המתמשך ואת תפריט הלונגה האיראני.
מנקודת מבט גיאו-פוליטית, אם כן, לא נראה חכם להתייחס לקרן אפריקה כאל ישות הנבדלת מחצי האי ערב, תוך התחשבות באתגרים המתמשכים הן בקרב שחקנים מבוססים (סין וארה"ב), ובעלייה ניכרת (רוסיה והודו), המייצרים פרויקטים ותשתיות נמל ולוגיסטיות בברברה (סומלילנד), בדוראלה (ג'יבוטי), בבוסו (פונטלנד), באסאב (אריתריאה), כל ההיבטים שניתן לקחת בחשבון בהקשר של יריבויות מזרח תיכוניות ואשר נוגעים בהיבטים תורתיים. בניית ספינות; זה אפילו לא נראה מתאים להמעיט בערך הדינמיות האזורית שאינה ממליצה להתייחס לאזור כאל בלוק הומוגני, ושזוכר תמיד סכסוך אתני ושבטי, את הרעיון במבנים מוסדיים, את התפקיד האסטרטגי שהושאל מהמלחמה הקרה.
אלוהים לעולם לא יקבל את פרס נובל לשלום
הקו האדום הדק שלנו לאחר שעקף את מזרח אפריקה מוביל כעת לתחום התיאטרון האריתראי-סומלי-אתיופי, אחת הדוגמאות הטובות ביותר לבלקניזציה יבשתית.
ללא חזון רחב-הספקטרום, אנו יודעים מעט על תחום זה; באובייקטיביות אנליטית אי אפשר אלא להדגיש חוסר הכנה מהותי שהביא להישאר מרוכז בחצר צרה יותר ויותר, ולפי קו פוליטי שאינו שוקל את תחזיות הכוח האורכיות הבריטיות, הרוחב הרוחבי הצרפתי, מזניח המחלוקות הקשורות להגדרת הגבול באזורים הנוגעים לאינטרסים שלנו (אתיופיה, אריתריאה, סומליה, ג'יבוטי), המדגישות את הירידה במה שמכונה. שיטה איטלקית.
קרן אפריקה חיה תקופה ארוכה המאופיינת בסכסוכים עקובים מדם ובצורה של ניאו-קולוניאליזם אפריקני שהוביל את אתיופיה, לחיפוש עוויתי אחר גישה לים, לסיפוח אריתריאה, מה שגרם למלחמה בת שלושים שנה שהסתיימה ב- 1991 ושוב הצית בין ה- 98 ל- 2000. אריתריאה, המעט ידועה גיאופוליטית ונמצאת כיום מחוץ להסכם הסחר החופשי Niamey, מאופיינת באחד המשטרים הדיקטטוריים הנוקשים ביבשת; החל מ- 1993 הנתיב הדמוקרטי האריתראי מושפע מכישלון ביישום החוקה וגם מערכת פוליטית רב מפלגתית, עם משטר המיוצג על ידי איסיאס אפוורקילמעשה נשיא תמידי, המחזיקה בשליטה מלאה על סמכויות המדינה ומוקפת במבנה של נאמנים המנהלים את חיי המינהל בתחרות עם המנגנון הציבורי החסר. המחוספס מֶשֶׁק בַּיִת דיפלומט אריתריאה, שהביא אי-הבנה וסכסוך, אישר לאפוורקי לשמור על מנגנון אבסולוטי כערובה היחידה לביטחון לאומי, אך לא מסוגלת להסדיר יחסים בינלאומיים.
מדיניותו של Afewerki (בתמונה, משמאל), שהוכשרה בלוחמת גרילה בסין אך לא בתכנון כלכלי, מרחיקה משקיעים זרים, מרוששת את המדינה שלמרות שהיא מעדיפה הוצאות צבאיות שורדת בזכות הסיוע הבינלאומי, נהנה של חופש עיתונות מוגבל, ובאמצעות משבר חברתי שהחריף בהארכת שירות צבאי חובה, המשמש כמאגר מגויסים שישמשו לעבודות ציבוריות, ונחשב באופן לא שגרתי לפונקציונאלי להכיל אבטלה, אך למעשה ליצירת פזורה בלתי נשלטים וממילא לא כה מנוגדים, בהתחשב בתשואות הכלכליות של העברות לא תמיד ספונטניות מחו"ל.
אף על פי שהוא מבודד, אריתריאה אינה מוותרת על גיבורה ללא יסודות קונקרטיים, ולובשת בדים חילוניים המערערים היבטים דתיים עדינים, נוצרים ומוסלמים כאחד, וכן קשרי מדינות שכנות עם מימון חד משמעי ופרובוקטיבי מקבוצות מורדים. אבי אחמד (בתמונה, מימין), ראש ממשלת אתיופיה, שהוענק על כך בפרס נובל לשלום 2019, הציג אלמנט של חידוש בתמונה הכללית, העדיף לא צפוי הסכם שלום, בעקבות הסכם אלג'יר ב- 2000 שהוביל לתקופה של אין שלום אין מלחמהשאליהם תרמו גם הלחצים המעוניינים של שחקנים בינלאומיים, שמטרתם להביא ליציבות אזורית על ידי הקלת התאוששות כלכלית חיונית.
אך כיצד ניתן לסמוך על אסמרה, שהקימה את משטרו ואת מדיניותו המדכאת על קונפליקט רב שנתי שייעלם כעת? הפוליטיקה האתיופית מבוססת זה מכבר על ההיבט הביטחוני; עם זאת עם ההכרה בהסכמים של אלג'יר אחמד, באתניות אורומו, יכול כעת לנסות להכיל את הדחף הפנימי של הקבוצות האתניות טיגרינה ed Ahmara, מרכזי בחיי המדינה ובכך לפתוח עונה פוליטית חדשה, המבוססת על חלוקת כוח שוויונית יותר, הן מבחינה בינלאומית, עשויות להקל על יציבות אזורית תחת חסותה של מדיניות ימית חדשה וחיונית, שמטרתה לפתוח מחדש את הנמלים. אריתריאה לסחורות אתיופיות.
בעוד שבאריתריאה, אפוטרופוס פוטנציאלי לתנועה הימית המצרית, שלום יכול לרפא את הוולנוס שנפתח בעקבות הפגיעה בזכויות האדם בבית ועל ידי התמיכה המוצעת לאל שבאב בגירסה אנטי-אתיופית, בתנאי שהוא מתכוון לשנות באופן קיצוני ומוחשי המדיניות הנוכחית, עבור אתיופיה צועדים לעבר החופים תביא לעדכון המחויבות הצבאית בסומליה, לא רק שמטרתו דיכוי ג'יהאדיסטי, אלא גם לאשש השפעה עד כה שמטרתה לאבטח חופים ונמלים, שבלעדיה צמיחה כלכלית עתידה להיחלש ללא תמיכה בנמל גיברטן, ואשר זה כבר יכול להחיות עם ניצול שדות הנפט של אוגדן, כבר תבליטים מסין, ועם ההתעניינות הרוסית המחודשת, הנתמכת על ידי הנשיא אל סיסי, במהלך הפסגה הכלכלית האחרונה שהתקיימה באוקטובר בסוצ'י, הייתה כוונה ברורה להחזיר לעצמה תפקיד מרכזי בענייני אפריקה.
ישנן שתי נקודות פרדוקסליות להרהור, ראשית: למרות האופי הטוטליטרי של המשטר האריתראי, דמותו של אפווערקי (בתמונה, משמאל), אם מנוהל היטב, יכולה אפילו להתגלות חזקה יותר לאור הערכות פוליטיות בינלאומיות שעדיין מבוססות על ניתוח שטחי של העובדות. ; שנית: אולי הגיע הזמן להטיל ספק במהותם של הפרסים האקדמיים: לאבי אחמד יש את הנובל מצד אחד, ביד השנייה משבר פוליטי וחברתי פוטנציאלי עם סכסוכים אתניים סמויים, מחוזקים על ידי היריבות עם ג'וואר מוחמד, הגורם לירידה של קונצנזוס בקרב אורומו שלו, ובצל דחפי הפרישות והזעם הדתי נגד הכנסייה האורתודוכסית.
מסקנות
שנה לאחר חתימתו, הסכם השלום לשנת 2018 מסתכן בהשארת גמר עם נורמליזציה של היחסים שאינה קונקרטית במיוחד, לאור היעדר ההתפתחויות בחמש נקודות ההכרזה.
למעשה, הפיוס בין אתיופיה לאריתריאה, במקום תאורות טרנסצנדנטיות בלתי סבירות, נגרם על ידי תנאים פוליטיים אובייקטיביים הפנימיים לשתי המדינות ועל ידי ההתפתחות המדינית האזורית, שיש להם מציאותית. מומלץ לבוא לכוונות קלות יותר, אך כעת צריך לעקוב אחר פעולות פרגמטיות, לא מעט פיוס ממשי בין אסמרה למוגדישו, השחקן האזורי הגדול האחר שעונה על ידי בדלנות סומלילית ועל ידי האתגר הפונדמנטליסטי של אל שבאב; lo סטטוס קווה, אם כן יראה אי יציבות אזורית מתמשכת נטולת התפתחויות ביטחוניות. ועכשיו זה תלוי בקצרה באיטליה ותפקידה האפשרי שלמרות שגורמים רבים הקלו עליהם, לא פינה את מקומם להודות באי קיומה של גיאופוליטיקה לאומית באפריקה, מציאות שמעידה על המחסור המספרי של ייצוגים דיפלומטיים.
ברגע היסטורי בו הפוליטיקה מדברת באופן מבולבל יותר מדי שפות, מאנגלית לסינית לרוסית, יהיה זה ראוי לזכור כי ההשפעה האיטלקית שנותרה נובעת בעיקר מהדיפלומטיה הנרחבת של ה- ENI, אך מתוך מודעות נדירה לאינטרס לאומי ישיר.
צילום: נאס"א / המשמר הלאומי האווירי של ארה"ב
