המריבה המזרח תיכונית חווה את מקומה השלילי בצירוף מקרים עם סוף השנה, ומעל לכל, עם הופעתם של ההתפתחויות הגיאו-פוליטיות האזוריות השונות שהפכו את יציבותו של האזור לחודרת יותר. ניתוח המצב מוצא התחלה ראשונית מעניינת (וכמעט מחויבת) בישראל, שבה הסכסוך עם הפלשתינאים מתעורר על ידי דינמיקה שונה, פנימית וזרה, המסוגלת להתוות את התפתחותה.
ההתנגשות בין צהל לתנועה המזוינת הפלסטינית נלחמת בימים אלה לכיבוש שטחים (ומקורות מים יקרים), ולאישור זהות מדויקת ומתבוננת בחוסר סימטריה של העבירה - שנושאת הפלג הפלסטיני - ואחריו מתואר, על פי התסריט. תגובה לא מידתית לעתים קרובות בצד הישראלי.
המצב הפוליטי הפנימי של שני הצדדים מערער את היציבות את המצב ומבוסס על גורמים שלעתים קשה ומיידי להבנתם של צופה מערבי, ובמיוחד אירופי.
האורתודוכסיה הדתית היהודית, הפרשנויות השונות שעליהן התבססו מדיניות המתנחלים יחד עם האירועים הנוגעים להתנהלותם של התומכים הפוליטיים בישראל, הקיפוח הפוליטי המודאג של שתי נשמות הפת"ח והחמאס בצד הפלסטיני, אינן מספקות כל אפשרות התקווה למוצקות: ראש הממשלה נתניהו נחלש מבחינה פוליטית מכמה שערוריות פיננסיות הקרובות אליו, בעוד שאבו מאזן מותש על ידי ריג'נסי שלא הביא לתוצאות ניכרות לאוכלוסייה, והדגים כי כאשר המנהיגות נחלשת, המשברים מחריפים .
אם נכון, מצד אחד, ההסכם בין אבו-מאזן ואיסמעיל הניה (בלי לשכוח את יחיא אל-סינואר הפונדמנטליסטי יותר, שעלה לכבוד הכרוניקה המזרח-תיכונית בתקופת ה- XNXX), יאפשר ל- ANP לחזור לשלטון בעזה, ומצד שני בעיית ההסדרה ומעל לכל השליטה על הזרוע הצבאית של חמאס נותרה. אם ניקח בחשבון את ההיגיון שעומד תמיד מאחורי פעולת מגן דוד, אין זה מטעה להניח כי מה שיש בכוונתנו להשיג אינו קשור כלל לכיבוש מחדש של עזה באמצעות סכסוך חסר תועלת, כמו בניסיון להכיל את חמאס, נחשבים יותר ויותר גם בגדה המערבית, אך מודעים באותה מידה לאי-האפשרות האובייקטיבית לזרוק לים ישראל מודה לפתיחת הקוראן דלתות שטני, בהתחשב בעובדה שתמיכתן של מדינות אסלאמיות הביאה עד כה להצהרות ולאספקה של נשק ללא מעורבות צבאית יעילה בשטח.
נראה כי הטקס של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מוצא השראה רבה יותר במסגרת גיאו-פוליטית המורכבת יותר מן ההשפעות הביטחוניות של המלחמה בסוריה, בהתחשב בחידוש תפקידו של חיזבאללה, פחות או יותר במיליציה לבנונית טהורה, , הכורדית הבלתי ידועה המסומנת במשאל עם לעצמאות, יחד עם אסרטיביות ישראלית מחודשת של מדיניות החוץ של ארה"ב. רק שינוי כיוון שניתנה על ידי וושינגטון, לאחר תקופה יחסית פיוס עם איראן, היא חידשה את הדינמיקה, שהיא רק רדומה וממילא קשורה למציאות הגאופוליטית במזרח התיכון. התבוסה (הזמנית) של "דעש", המגמות ההגמוניות וההסתננות האיראנית לקו האסטרטגי של הגולן, עם ההתערבות הרוסית המתאימה ביותר וגישת הממלכה הסעודית לישראל (חסר תועלת לשים ברים על רעיונות, היה מטרניך אומר, הם מטפסים עליהם) מעניקים עומק פוליטי נוסף לשאלה הישראלית-פלסטינית.
ארצות הברית, לאחר שתי מנדטיות דמוקרטיות, אינן מכוונות בהכרח להסדרת היחסים עם בעלות ברית סוניות מסורתיות באזור (סעודיה ואמירויות), מתוך כוונה להכיל את הדחף השיעי המופעל על ידי איראן. ההסדר האמריקאי של ההסכמים שנחתמו אז עם איראן על מנת להעדיף הן פיתוח גרעיני והן הרפיה של האילוצים שהוטלו על יבוא ויצוא של נשק, הפך את ישראל ליותר מרצון, אשר מזה זמן מה מיישמת מדיניות של תכשירים פעילים של ההכנות ל - שומרי המהפכה מעידים על הגבול הסורי. עם פעילותם המובהקת והמאומתת של האייתוללות לטובת חיזבאללה הלבנוני והות'י התימני, ולאחר שציינה את חזרתה לסצינה הפוליטית הבינלאומית של רוסיה, שעדיין מודעת לחשיבותה של איראן כאלמנט פוליטי אזורי בסיסי, לא קשה להבין התסריט האסטרטגי שעוצב על ידי ה- CSM הישראלי, הגנרל אייזנקוט, התחזק גם הודות לתמיכה הצבאית והטכנולוגית שסופקה על ידי בעל הברית לכוכבים ופסים באמצעות סוללות טילים וכוחות אוויר חדשים שנוסדו על רכישת F35 בגרסה משופרת, וכן מקדם תרגילים אוויריים חסר תקדים (כן מול הקצב פאס בלום?). אייזנקוט היה צלול בחינה האסטרטגית שלה, קרוב מאוד חזון סעודיה: איראן משחקת תפקיד מוביל בכל רחבי המזרח התיכון, מספקת חותם אידיאולוגי בניסיון להשיג שליטה ההגמונית של האזור על ידי בניית שני שיעים שיעים: האחת שמתחילה מאיראן ובעיראק מגיעה לסוריה ולבנון; השני שעובר מבחריין, עובר דרך תימן ומגיע לים האדום. השינוי האסטרטגי באיראן הביא לשיתוף יודע איך טכנולוגיה עם מפלגה של אלוהים מותר ההכרה בבית של נשק מתוחכם יותר. מובן, אפוא, הפרגמטיות הישראלית המבוהלת, שהביאה לשינוי האסטרטגי האחרון של ח"ץ, שהכניס אותו לקושי במונחים של לחימה קונבנציונלית, הובילה שביתות על קווי האספקה האיראניים בסוריה - בהסכמה הרוסית השקטה - ולחזון משותף עם הסעודים, שלעולם אינם מעורבים לחלוטין בפרשה הפלסטינית ואשר מדברים בפועל כדי לקבוע עמדה יחידה ומנוגדת בטהרן הליגה הערבית.
הקו הסעודי הפרו-ישראלי אינו יכול להיות לא זרים ולא רכיב פיננסי, הרואה את גורלו של שוק הנפט העולמי כגיבור, יחד עם הזמינות המדהימה של שדות הגז בקטאר, בני ערובה של שני המתמודדים, ולא את סבירותה של תוכנית אסטרטגית רוצה שינוי בעימות בין השיעים לסונים מהתיאטרון הסורי ועד הלבנוני.
האם ישראל יכולה לתקוף? מנע לבנון כנראה נשלטת יותר ויותר על ידי הקבוצה השיעית ובעיקר תחנות הגרעין האיראניות? מנקודת מבט אסטרטגית גרידא, יש לעסוק בחיזבאללה בחזית כשעוד, למעשה, פתוחה באופן דינמי נוסף בסוריה, ובעוד שארה"ב פועלת לקראת כיסוי דיפלומטי יעיל היעיל להתקרבות חסרת תקדים לריאד - אשר בקרוב המלוכה מציגה אסרטיביות חסרת תקדים באיראן - יכולה להיות משלמת, במיוחד כדי לחסל עימות ארוך טווח עם חזבאללה. בהקשר זה, יש להתייחס אליו כאל היבט טכנולוגי שלא יהיה כדאי לזלזל בו, כלומר התחזקות המתוכננת (והמימונית) של ה- FFAA סינדרלה הישראלית, המרינה, עם סירות גרמניות דולפין מסוגל להשיק - שונה כהלכה - עד 16 שיוט שיוט.
אם נחזור להיבטים פוליטיים יותר (ולא פחות חשובים), נותר להעריך את השפעת האבן האמריקאית שנזרקה לבריכה הירושלמית באופן לא ביקורתי (ומציאותי). העברת השגרירות האמריקאית שהוכרזה, עם ההכרה בו זמנית בירושלים כבירת המדינה היהודית, עוררה מצב שכאוקסימורון גיאופוליטי התגבש זה מכבר בנפיצותו. הממשל האמריקני הנוכחי פירש את האירועים באופן פרגמטי, בעקבות נטיותיו הברורות של נשיא, שלמעשה נתן כוח לבחירה ריבונית של הקונגרס שהצביע בשנת 1995 בעידן קלינטון המלא. החלטת האו"ם הודגשה כראוי, אם מצד אחד היא סטיגמה את ההחלטה האמריקאית, מצד שני היא הראתה רטוריקה למעשה לא חד משמעית, לאור העובדה שארה"ב מעולם לא הראתה קוהרנטיות (אולי לא מקובלת) אך מציאותי) בכוונה לא רדף אחר ממשלות קודמות; בפועל שום דבר לא השתנה וה פלסטיני הוא היה למעשה שוב על ידי המגנים המאומצים ביותר שלו, על המזבח של הסיבה של המדינה ואת הכספים הכרחיים שהוצא על ידי ה- FED.
הרבה יותר מוחשי, אך פחות מפורסם, היתה ההחלטה שאומצה על ידי ארגון הוועידה האסלאמית - הנשלטת על ידי ערב הסעודית - אשר עם הזיהוי של ירושלים המזרחית כבירתה הפלסטינית, מציבה את פתרון הסכסוך במטרה להקים שתי מדינות נפרדות. אם סעודיה מתכוונת לעשות שימוש בתמיכה ישראלית-אמריקאית בדרך אנטי-איראנית, היא אינה יכולה אלא להתנגד בתוקף לקו הטראמפ; יתר על כן, נראה כי שני הנושאים הפוליטיים האזוריים החשובים ביותר, טורקיה ומצרים, מעבר לעמדות הרשמיות הבלתי נמנעות, העדיפו שורות של ריאל פוליטיק להצביע על אובייקטיביות קונקרטית ויעילה שמטרתה למנוע חיכוך נוסף עם ישראל ועם וושינגטון.
איך המערב עומד מול הפנורמה הזאת? בדרך מנוגדת למדיניות קצרת רואי, שאינה מבינה את החשיבות הסעודית, בין אם היא מחבבת אותה ובין שאינה, וממשיכה להישען על אידיאולוגיה ליברלי לא נטול פגמים, כפי שמראה חוסר היציבות המזרח תיכוני הנרחב.
מסקנות: האם העולם באמת על מכירה כפי שנטען על ידי שגריר ונצואלה באו"ם? ניהיל תת יחיד novi; הפרגמטיזם והריאליזם ביחסים הבינלאומיים ממשיכים להצביע על דרכים ודרכים שבלי אידיאולוגיה מתקתקת יכולות גם להדוף, אך הן ממשיכות להיות בעלות חשיבות אובייקטיבית.
(צילום: כוחות ההגנה של ישראל / חיל הנחתים האמריקני)
