מלחמת רוסיה-אוקראינה - והרשימה הארוכה של סכסוכים גלובליים פוטנציאליים שעלולים להתפרץ כמו בטייוואן, ים סין הדרומי, איי קוריל, צפון קוריאה ואיראן - מייצגים התעוררות גסה של אזעקה אסטרטגית עבור מדינות העולם. , מה שמציע שההסדר הבינלאומי לאחר המלחמה הזו (ואחרים פוטנציאליים) לעולם לא יחזור להיות אותו הדבר. אבל זה תקף באותה מידה לסכסוכים שכבר קיימים, כמו אלה בין ארמניה ואזרבייג'ן, הודו ופקיסטן, פלסטין, כורדיסטן (טורקית, סורית, עיראקית ואיראנית), סאהל, סומליה, מוזמביק וכו'. וכו '
סדר רב קוטבי חדש בעל אופי וקווי מתאר שונים מאלה שהיו קיימים בעבר החל להופיע באופק, מה שגרם למדינות להעריך מחדש את החשבונות הכלכליים ואת הבריתות הפוליטיות שלהן.
ואכן, מדינות רבות מגדירות מחדש את האינטרסים הגיאו-פוליטיים שלהן כדי להסתגל ולהיות קיימות ויציבות בתוך משברים עולמיים מורכבים ללא יעדים ברורים (וללא השלכות ברורות), ניתנות לזיהוי או שליטה.
זה נכון במיוחד עבור מה שמכונה הקהילה הערבית-אסלאמית ועוד יותר עבור תת-אזור המפרץ הערבי-פרסי. בין המדינות הללו, במיוחד עבור אלה שדבקים בתופעה המוזרה (במובן שלא ברור איך הוא באמת מתנהל בהתחשב בחלוקות העמוקות מאוד המסתתרות מאחורי פגישות מפוארות והודעות אחרונות ארוכות מאוד) של ה-GCC (מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ), הערכות כאלה נראה יותר ויותר מנוסח בהתחשב בהתפתחויות הגיאופוליטיות הנוכחיות.
האם הברית עם ארצות הברית תמשיך לחפוף להווה ובעיקר לעתיד לאינטרסים של מדינות המפרץ?
כיצד האומות הללו מנסות לגוון את הבריתות שלהן עם מעצמות מתעוררות כמו סין, רוסיה (ואחרות) בתחומי הביטחון, הפיננסים והאנרגיה?
בין שתי הקרניים הללו ישנה קרן שלישית, עדינה מאוד, כלומר בניית איזון בין האינטרסים של ארה"ב מחד לאלו של סין ורוסיה מאידך (לא סופרים את משקלן של מדינות כמו איראן וטורקיה) ?
זיהוי נתיב ללכת הוא בעל חשיבות עליונה, עבור המערב ואירופה, בהתחשב ביכולת האנרגיה החשובה (מדינות המפרץ מייצרות 40 אחוז מכלל האנרגיה בעולם) וכתוצאה מכך, משאבים כספיים אדירים.
אולם לפני בחינת האפשרויות והאפשרויות העומדות לרשותן של מדינות אלו, יש כמה נקודות מפתח שצריך להדגיש כגורמים בהערכות של מדינות המפרץ לגבי האינטרסים והבריתות שלהן. ראשית, נראה שמדינות המפרץ אינן מתעלמות מהאותות המגיעים מברית אסטרטגית חשובה שנוצרה על ידי מכלול הארכיטקטורות הבינלאומיות החלופיות למערכת הארכיטקטורות הפוליטיות והכלכליות האירו-אטלנטיות (האיחוד האירופי, נאט"ו, G7 וכו') המיוצגות על ידי מציאות מוצקה כמו SCO (ארגון שיתוף הפעולה שנחאי הכולל את רוסיה, סין, איראן, הודו, פקיסטן, קזחסטן, קירגיזסטן, אוזבקיסטן ומדינות שונות אחרות הן כמשקיפים והן כשותפים, כולל ערב הסעודית), BRI חזק מאוד (חגורה ו יוזמת דרך) ואחת בעיצומה, ה-BRICS (ברזיל, רוסיה, הודו, סין, דרום אפריקה ועוד כמה מעוניינים להצטרף אליה).
באופן דומה, מדינות המפרץ מודעות לתפקידן החשוב של רוסיה וסין בשליטה בהפרזות האיראניות, במיוחד אם טהרן, למרות כמה הצהרות אחרונות על רצון טוב (ככל הנראה מוכתבת על ידי הצורך למתן את בידודה שגדל עקב הדיכוי האכזרי של האזרחים. תנועות מחאה), היו אמורות לשחזר את תוכנית הגרעין של צפון קוריאה. יתרה מזאת, מדינות ה-GCC, למרות הצרכים הברורים, אינן מסוגלות לפתח מדיניות משותפת בשל המחלוקות הבין-מדינתיות שהוזכרו לעיל ויריבויות וצרכים שונים. אבל מה שהכי חשוב הוא שהקשר של תת-האזור עם ארצות הברית, שהחל בפגישה בין הנשיא FD רוזוולט והמלך הסעודי אבן סעוד על סיפון הסיירת USS קווינסי בתעלת סואץ בפברואר 1945, אם תנודה היסטורית לפי ממשלי וושינגטון, בשנים האחרונות היא הפכה לא יציבה יותר בשל הקיטוב האידיאולוגי של ההנהגה האמריקאית (שלא לדבר על התנהגותו המעליבה של טראמפ כלפי בני שיחו המקומיים).
לבסוף, ההשלכות של מלחמת אוקראינה עדיין נותרו לא ברורות ובלתי צפויות במונחים ביטחוניים וכלכליים, במיוחד בכל הנוגע למחירי האנרגיה העולמיים, אך הראו למנהיגי העולם שבהשוואה לסין, רוסיה נראית יותר ויותר כמו השותפה הזוטרה של בייג'ינג. כתוצאה מכך, מדינות המפרץ, בעודן מחזיקות בכרטיס סחיטת האנרגיה כלפי המערב, מהססות, באופן מובן לוותר על לקוחות נפט גדולים כמו סין, במיוחד מתוך הפרספקטיבה שכל הלקוחות שלהן (כולל בייג'ינג) פונים אליה כדי להיות פחות תלות פחמימנים וכי הרווחים האינסופיים שלהם יצטרכו להיות מופחתים.
בהתחשב בתנאים הבינלאומיים הנוכחיים, עומדת הנהגת ה-GCC בפני מספר אפשרויות להגדרת גישה אסטרטגית חדשה בשנים הקרובות. הגיוון של שותפויות בינלאומיות נראה כבחירה מחייבת בהתחשב בהקשר הנוכחי. עם זאת, גיוון הוא נושא חשוב בהתחשב בקשרים של ה-GCC עם ארה"ב ובעלות בריתה, שאגב יש להן נכסים צבאיים משמעותיים פרוסים באזור.
ההבדל הוא אם להגביר את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם בייג'ין ומוסקבה ולנקוט עוינות קשה מהמערב או לשמור עליה, אם כי ברמה מופחתת יותר המאפשרת עסק טוב, מה שנראה כבסיס הקיום היחיד עבור מערביים רבים. מדינות, ולשמור על הקשר גבוה של מגעים כלכליים, פוליטיים וצבאיים עם המערב. אפשרות זו יכולה לאפשר לאזן בין אינטרסים גיאופוליטיים בין המערב מצד אחד לבין סין ורוסיה מהצד השני (אך עד לנקודה מסוימת, במקרה של העימות בין וושינגטון/בריסל, בייג'ין/מוסקווה הולכות לקיצוניות).
אם יאמצו את האפשרות השנייה, מדינות המפרץ עלולות להפוך לערוץ של תקשורת, הבנה ואיזון בין האינטרסים של ארה"ב, סינית ורוסית בנושאים גלובליים שונים, במיוחד אנרגיה וסחר.
בפרט, איחוד האמירויות עשויות למלא תפקיד חשוב באופציה זו בהתבסס על התפקיד הבינלאומי החיוני שהיא כבר ממלאת (דווקא במרץ מתעמלות יחידות של כוחות היבשה של איחוד האמירויות עם יחידות של צבא ארה"ב בארה"ב) וכן כדי לסמן את ההבדל עם השותפה המסורבלת שהיא ערב הסעודית, קטאר ועומאן יכולה לטפל גם בסוגיות מורכבות בין ארה"ב, סין ורוסיה, לאור הניסיון הארוך שלהן במשא ומתן מורכב. לדוגמה, קטאר תיווכה בהצלחה לעסקה בין הטליבאן לארה"ב בשנת 2020 (הבעיה הייתה השבריריות של ממשלת אפגניסטן שהתמוטטה מול הטליבאן, הודות לשחיתות הכוחות הסדירים האפגנים) ועומאן תיווכה בהצלחה במספר עסקאות בין איראן לארצות הברית, כולל הסכם הגרעין מ-2015.
קו אדום
קו אדום יהיה הסכמים צבאיים עם בייג'ין ו/או מוסקבה. השערה זו, עד כה רחוקה, יכולה להיות בפרספקטיבה, לאחר ההסכם האחרון לנורמליזציה של היחסים בין טהראן לריאד, בחסות סין, וראוי לזכור שמאז 1988 סעודיה רכשה טילים סיניים דונג פנג 3 (טווח 3.000 ק"מ), אך אלו היו זמנים שונים והמכירה לא הייתה בעיה, בהתחשב בכך שמערכת מסוג זה לא יוצרה על ידי תעשיות מערביות ואותם טילים נתפסו כגורם מרתיע נגד איראן.
יתר על כן, שיתוף הפעולה בין מדינות ה-GCC, רוסיה וסין לא אמור לפגוע באינטרסים של ארה"ב או של בעלות הברית (האיחוד האירופי/נאט"ו) במיוחד בתחומי האנרגיה (וגם אם לא נאמר בבירור, גם אלו של תל אביב) .
ה-GCC צריך, אם היה בעמדה לעשות זאת, להבטיח לוושינגטון ובריסל ששיתוף הפעולה עם רוסיה, או אפילו סין, אינו מוביל להגדלת השפעתם באזור המפרץ הפרסי, שעלול לגרום לתגובה עוינת מארה"ב; נאט"ו והאיחוד האירופי, כמו האצה נוספת של מדיניות אנרגיה בלתי תלויה בפחמימנים, עם השלכות קשות על מדינות ה-GCC (ואכן עליה, אם כי באמצעות OPEC ו-OAPEC, כמו עיראק).
נראה שההסכם לנורמליזציה של היחסים בין ערב הסעודית לאיראן, בתיווך ובחסות בייג'ינג, הוא הסימן הראשון לגישה חדשה זו (או לא); מכל מקום שכן היא מערבת את האומה המובילה של ה-GCC (אם כי שנויה במחלוקת) ויש לה השפעה והשפעה עצומה על מדינות ערביות-אסלאמיות אחרות (עם כמה חריגים בולטים).
בכל מקרה, בהתייחס לאמור לעיל, למרות אקלים לא חיובי במיוחד בין ריאד לוושינגטון, עם עיתוי ראוי למטרה טובה יותר, יורש העצר הסעודי הבלתי נתפס MBS (מוחמד בן סלמאן) הודיע על סיום חוזה ענק לרכישה מתוך 121 מטוסי בואינג עבור החברה החדשה שהוקמה ריאד אייר ו סעודיה רק לאחר ההודעה הבינלאומית על ההסכם בחסות בייג'ין. על החוזה התייחסה הצהרה חמה ממשרד החוץ שהדגישה את האיתנות של היחסים הבילטרליים (Excusatio non petita...). המשא ומתן על החוזה הזה לקח זמן להסתיים, גם מסיבות טכניות, אבל הם היו מתחילים לפני זמן מה, כנראה במקביל לגישות הדיפלומטיות הראשונות מבייג'ין, ובאותה מידה ברור שהוא מייצג הבטחה שסעודיה רוצה לתת לוושינגטון ול הזרקת כסף יפה לתעשיית האווירונאוטיקה בארה"ב, הציר הסמלי והאסטרטגי של ארה"ב.
השלכות עצומות?
להתפתחויות האחרונות, כמו ההבטחה לכונן מחדש קשרים דיפלומטיים ולנרמל את היחסים בין ריאד לטהראן, שמקדמת סין, יש פוטנציאל למגוון רחב מאוד של השלכות, הן באזורי והן באזור הקרוב (ולא) בחו"ל. במבט ראשון, העסקה האיראנית-סעודית-סינית יכולה להיתפס כעלבון נוסף מצד MBS לארה"ב. אם כן, זה בוודאי היבט חלקי של היחסים הבילטרליים המורכבים המחייבים את שתי המדינות.
החששות מיציאתה המהירה של ריאד מוושינגטון מתמתנים בשל התלות המתמשכת של סעודיה ביכולת הצבאית של ארה"ב, שלא לדבר על זרימת חלקי החילוף לארסנל הסעודי. עם זאת, הרוגז של ארה"ב כלפי ערב הסעודית בנושא זכויות אדם ואזרח ובשל הרצח הברברי של העיתונאי של וושינגטון פוסט ג'מאל חשוגי ב-2018.
הבית הלבן, בינתיים, המעיט במחלוקות עם סעודיה, ואמר כי ריאד נמצאת בקשר הדוק עם וושינגטון לשיחות עם בייג'ין וטהראן, בהתחשב בכך שלארצות הברית ואיראן אין מגעים דיפלומטיים ישירים.
נראה שהסיבה האמיתית להסכם של ריאד עם איראן מוכתבת מהצורך ההולך וגובר להיחלץ מביצת המלחמה בתימן, שהחלה במרץ 2015, עם הוצאות אדירות, תוצאות גרועות ופגיעה משמעותית בתדמית הסבל של האוכלוסיות האזרחיות, שלא לדבר על ההשפלה הצבאית של הכוחות המזוינים החזקים מאוד מבחינה תאורטית, הסעודים, למעשה חסומים על ידי המיליציות הדמויות של תימן. האוט, שהגיעו עד לפגיעה מעמיקה בסעודיה ובאיחוד האמירויות, עם טילים שסופקו על ידי טהראן.
יתרה מזאת, בשל בעיות זכויות האדם האמורות בסעודיה, בידן, בתמיכת הקונגרס, הפסיק את הסיוע האמריקאי לפעולות התקפיות של סעודיה בתימן.
המחלוקת הפוליטית הפנימית האידיאולוגית האכזרית יותר ויותר בארה"ב נכנסת גם לזה, שם הרפובליקנים מבקרים את ביידן על כך שדחף את ריאד לבייג'ינג, בטענה שהדמוקרטים הרחיקו שותף מרכזי במפרץ. הפסיד קרב נוסף בתחרות הגלובלית מול סין תוך סיכון ההזדמנויות לכינון קשרים בין ערב הסעודית לישראל והאפשרות לשקם (על בסיסים ודבקים שונים, כמובן) את הבריתות וההבנות העתיקות שקידמה וושינגטון בשנות החמישים במזרח התיכון. (הסכם בגדאד, CENTO, METO).
עם זאת, סעודיה אמרה כי פתיחת קשרים עם ישראל מותנית בהתקדמות לקראת מדינה פלסטינית. תנאי זה מהווה בעיה רצינית עבור נתניהו, שבידו הקשה כלפי הפלסטינים הכניס את עצמו לפינה בפרספקטיבה זו, בהתחשב בכך שהצטרפותה של סעודיה לקואליציה האנטי-איראנית, נתפסת בעיני ישראל ככורח אסטרטגי, תבטל את החסימה. הרחבת ההסכם הזה כמעט את כל מדינות האזור, עם הדרה ברורה של סוריה, אלג'יריה, אולי עיראק ולבנון (בשתי אלה עבור האוכלוסיות המסיביות של הפולחן השיעי), אבל פקידים סעודים ביקשו ערבויות לקיום קבוע הזרמת חימוש והצבת אזור זה מחוץ למחלוקות פוליטיות, מחויבות להגנת הממלכה וסיוע בבניית תוכנית גרעין אזרחית.
מדינות האזור, וסעודיה בראשה, ממשיכות להעדיף את שותפי המשא ומתן הרפובליקנים על פני וושינגטון, הן מסיבות אידיאולוגיות (הן ריאקציוניות/שמרניות) והן מקרבה כלכלית, לאור הקרבה של תעשיית הנפט האמריקאית למפלגה הרפובליקנית. הוכחה לכך, די לציין שהסעודים, לפני בחירות אמצע הקדנציה של 2022, חתכו את ייצור הנפט למרות התנגדותה של ארה"ב, במטרה להעלות את המחיר, לפגוע בסיכויים האלקטורליים של הדמוקרטים ולעזור. הרפובליקנים.
חוסר האמון הזה בדמוקרטים הוא עתיק יומין, שמקורו בתשומת הלב שהם נותנים לנושאים שהסעודים מוצאים אותם בלתי נסבלים, כמו הגנה על זכויות אדם, אבל נקודת המפנה הגיעה ב-2015, כשנשיא ארצות הברית ברק אובמה נתן אור ירוק להסכם גרעין עם איראן מבלי להתייעץ עם הסעודים. לאחר מכן הוא רמז שסעודיה היא "רוכב חופשי" וטען שהמצב במפרץ הפרסי "דורש מאיתנו להגיד לחברים ולאיראנים שלנו שהם צריכים למצוא דרך יעילה לחלוק את השכונה".
לדברי משקיפים רבים, ההסכם האיראני-סעודי-סיני יהיה "עלבון טקטי" מצד סעודיה כלפי ממשל ביידן, אך לשיבושים של היחסים ברמה המדינית כמעט אף פעם אין השלכות על הרמה הצבאית-צבאית ועל האפשרויות של החלקות נוספות של מדינות האזור לקראת רכישת נשק סיני היא נמוכה (והזו הרוסית נמוכה מאוד, לאור התוצאות העלובות שסיפקה המלחמה באוקראינה) ובאופן כללי יותר, יש חוסר שביעות רצון עז מסחורות ושירותים המסופקים על ידי עסקים והסינים, בעוד ארצות הברית ואירופה שומרות על מוביל בלתי מעורער עם איכות חומרית, שירותים לאחר מכירה, הדרכה, חינוך ותמיכה.
השקפה אחרת
נותר לראות אם סעודיה ואיראן יעמדו בהתחייבויות שהתחייבו בהצהרה המשולשת החתומה עם סין, כמו פתיחת שגרירויות מחדש והחלפת שגרירים תוך חודשיים. סעודיה ואיראן הסכימו גם ליישם הסכם שיתוף פעולה ביטחוני בן עשרות שנים, שהוקם לראשונה ב-1998 והורחב ב-2001, ולשתף פעולה בנושאי כלכלה, סחר, השקעות, טכנולוגיה, מדע, תרבות, ספורט ונוער (הסכם שנותר אות מתה).
שיקום חדש של היחסים הדיפלומטיים בין ערב הסעודית לאיראן, בתיווך סין, בקושי מספיק כדי להתגבר על הלחימה ארוכת השנים של שתי המדינות הללו. רחוק מלייצג מערך אזורי, בסופו של דבר יש סיכוי גבוה יותר להופיע כסימן נוסף לכך שבייג'ין מנסה לחדור בדיפלומטיה בינלאומית וכי בפרספקטיבה שלה ניתן לראות את התוצאות, אם בכלל, בטווח הבינוני.
ערב הסעודית ואיראן הן יריבות מרות עם היסטוריה בת מאות שנים של איבה וחוסר אמון. על בסיס זה סביר מאוד שהם יהפכו פתאום לשכנים ידידותיים. אבל לא ברור באילו מונחים ולכמה זמן MBS יוכל לאמת תוצאה זו. העסקה החדשה אינה דומה לעסקת קמפ דיוויד (שסיימה למעשה את המלחמה בין מצרים לישראל); ואין להשוות אפילו למשאלה של הסכם אברהם (שייסדו את היחסים בין ישראל למדינות ערב שמעולם לא הצטרפו למלחמה נגדה ושישראל מקווה להרחיב כעת למשתתפים אחרים בצורה אנטי-איראנית).
במקום זאת, העסקה מבטיחה מעט יותר מחידוש הקשרים הדיפלומטיים הרגילים; ללא צעדים קונקרטיים יותר לקראת פיוס, בבסיס ערבויות ופיקוח חיצוניים, העסקה בתיווך הסיני יכולה פשוט לייצג גוש של רוגע לפני שלב הבא אפשרי של מתיחות דו-צדדית, שכן הסיבות הבסיסיות לפתרון ו/או הסרת המשכנתאות החשודות, חוסר אמון וחששות לא טופלו, ככל הידוע.
לשתי המדינות יש היסטוריית יחסים שנויה במחלוקת. איראן ניתקה את הקשר עם ריאד ב-1944 לאחר שהסעודים הוציאו להורג צליין איראני שחילל בטעות סלע במקדש במכה. הם התפייסו ב-1966. אבל אז, ב-1988, הסעודים ניתקו את הקשרים לאחר שהפגנות פוליטיות איראניות במהלך העלייה לרגל למכה שנה קודם לכן הותירו לפחות 402 הרוגים. היחסים חודשו אז ב-1991, לפני שהושעו שוב ב-2016, כאשר סעודיה ערפה את ראשו של איש דת שיעי, מה שהוביל את המפגינים להסתער על שגרירותו בטהרן.
רוב התנודות הללו הונעו על ידי דינמיקה אזורית וגלובלית. ב-1966, הרטוריקה החילונית והפן-ערבית של נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, הניעה את הסעודים לפנות אל הדיקטטור הנאור, שא רזא פהלווי (אז בן החסות של וושינגטון). ב-1968, יציאתה של בריטניה הגדולה מהמפרץ, בעקבות ההחלטה להשעות את כל הנוכחות הצבאית ממזרח לסואץ, טרפה את הקלפים. סחיטת האנרגיה העולמית של אופ"ק בעקבות מלחמת יום הכיפורים מתחילה להעניק משאבים כספיים אינסופיים לאזור זה, מה שמצית עוד יותר יריבויות קיימות. ב-1991 שתי המדינות חששו מעיראק של סדאם חוסיין. כיום אין איום משותף לשתי המדינות.
ההסכם דומה יותר להפסקת אש זמנית, אחת מני רבות שקודמו על ידי מנהיגי האזור וכולם הסתיימו בכאב, כמו ההסכם שקידם נאצר בין לבנון לאש"ף ב-1969, והעניק לפלסטינים אזור קבוע של פעולות נגד ישראל. . אבל שש שנים מאוחר יותר, הפלסטינים היו במלחמה עם הפלגים הנוצרים בלבנון, והציתו את מלחמת האזרחים בין הפלגים הדתיים-פוליטיים המקומיים והובילו לפעולות ישראליות חוזרות וקטלניות; או כיצד בפברואר 1994, חוסיין מלך ירדן תיווך בעסקה בין מנהיגי תימן מתקוטטים; אבל עד מאי של אותה שנה פלג התפצל, וגרם למלחמת אזרחים חדשה.
כשחקן הגמוני ואזורי שואף, סין מקווה שהכוח הדיפלומטי החדש שלה יחזק את כוחה הצבאי ונוכחותה באזור (ותת-האזור). אבל יש נוכחות צבאית אמריקאית חשובה במפרץ הפרסי. הצי החמישי של הצי האמריקני מבוסס בבחריין, CENTCOM (פיקוד מרכזי משותף של ארה"ב שיש לו סמכות שיפוט ופועלת באזור שנע בין מצרים לאפגניסטן) הפיקוד המבצעי המתקדם שלה בקטאר ובערב הסעודית עצמה מארחים כמעט 5 אנשי צבא ארה"ב (ו- מספר עצום, אך לא ידוע, של 'קבלנים').
לאחר ההערות הללו, שעשויות להיראות מרגיעות בכל הנוגע לקשר, שאולי נכפה על ידי סעודיה (והפרמטרים הללו ניתנים להעברה גם לשאר המדינות הקטנות האחרות של ה-GCC), למערכת הפוליטית-כלכלית והצבאית של המערב, שימושי להיזכר שריאד, שנראה כאילו מחפשת מרחב משלה, סירבה לאחרונה בתוקף להשתתף בהזרמת ההון של קרדיט סוויס הקורס. הנתון, שהוא חשוב אך לא בלתי עביר עבור הכספים הסעודיים, אמור לגרום לנו להרהר עד כמה אנחנו באמת יכולים לסמוך על שותף שמבקש להשתיק ספקות ופחדים על ידי ייצור רווחים מהם (כלומר על ידי חתימה על חוזים גדולים מכל הסוגים).
כמובן שלכל מדינה יש סדרי עדיפויות וצרכים משלה, אבל לפעמים מהלכים כאלה משאירים את מדינות הלקוחות בשטח פתוח, שהתאימו את המדיניות שלהן לאלו הסעודיות, כמו מרוקו. לרבאט בסולידריות עם אחד המלווים הגדולים שלה היה קו קשה מאוד עם איראן, שהואשמה לאחרונה במתן סיוע צבאי לפוליסאריו באמצעות מדריכים מה- חיזבאללה איראנים ולאחרונה, כדי להיכנע לתנועה הנלחמת למען עצמאותה של הסהרה הספרדית לשעבר, מזלפים כדי לתקוף את חייליה הפרוסים על חומת החול המחלקת את המושבה לשעבר של מדריד.
צילום: שינהואה
