אנו מסכימים עם ליאו טולסטוי לפיו "יש גיבורים שמתמסרים לגמרי למשימתם ושנספים מבלי להגיע למטרה". אחד מאלה היה, ללא ספק, אחד מגיבורי כישלון ההפיכה במוסקבה בין 18-21 באוגוסט לפני שלושים שנה: הגנרל אלכסנדר איבנוביץ 'לבד.
רציתי להפוך את היצירה הזו לאוקרוניה על הניצחון של מנהיגי ההפיכה ועל הישרדות ברית המועצות, ואז הבנתי שהסבל האנושי והחומרי של גנאדי ינייב וחבורתו כל כך עמוק וחשוך מרפא, עד שלא יהיה שום מזל. יכול להפוך את הגאות: גורלם נחתם. או שלא?
היה רגע, בתורו הקצר של לילה אחד, שבין 20 ל -21 באוגוסט, כשהדברים יכלו לעבור תפנית בלתי צפויה: לקיחת המטה של בוריס ילצין, הצדדים ואולי החיסול. פיזיקה של "עורב לבן" ו של מנהיגי ההתנגדות הרוסית לשביתת הזנב של ה- CPSU. ואולי תחילתה של מלחמת אזרחים רוסית-סובייטית עם השלכות בלתי נתפסות ...
אבל בואו ננסה להבין מה קרה. ב- 20 באוגוסט התערבבו המפקד וקצינים בכירים נוספים בקבוצת אלפא, יחידת ק.ג.ב מובחרת, הגנרל ויקטור קרפוכין עם קהל תומכי ילצין, יחד עם סגן מפקד הכוחות המוטסים, הגנרל אלכסנדר לבד, על מנת להעריך את כדאיות של מבצע צבאי. אין להכחיש כי מכינים מרחץ דמים.
לבד, בהסכמת גרצ'ב הממונה עליו, שב למפקדת המנהיג הרוסי והודיע בחשאי כי הפיגוע יתחיל באותו לילה בשתיים. מחווה פשוטה זו אפשרה לגברים ולנשים שהתכנסו ב"בית הלבן "במוסקבה לארגן הגנה יעילה והיוו את הבסיס להתפרקותה המהירה של חונטת ההפיכה בשעות הבאות.
לבד לא הגיע לשם במקרה: הוא היה גיבור ברוב העימותים הצבאיים של העשור האחרון של ברית המועצות: משנת 1988 עד 1991 פיקד על האוגדה ה -106 המוטסת, בה השתמשו תחילה באפגניסטן ולאחר מכן בדיכוי מרד ברחבי הקווקז הסובייטית, ג'ורג'יה (1989) ואזרבייג'ן (1990). בקווקז הוא סירב להשתמש באכזריות כדי לפגוע במפגינים.
מאוחר יותר הוא הפך לסגן מפקד הכוחות הרוסיים באוויר, בדיוק העמדה בה תפסה אותו המדינה בשנת 1991. מהצבא ה -14 הרוסי בשלב הצבאי של העימות במולדובה בין הבדלנים הטרנסניסטרים לממשלת מולדובה בשנת 1992. הודות לו, הפדרציה הרוסית עדיין מפעילה כוח, אם כי בעקיפין, ברצועת השטח ההיא בין מולדובה לאוקראינה.
החשיפה והפופולריות הגוברת של לבד גררה ביקורת מהממסד בעל הליברליות יותר על כך ש"מפלגת מלחמה "מרימה את ראשה במדינה.1.
אם לומר את האמת, לבד לא היה מנהיג הפיכה עתידי, אלא מבקר מתמיד של שחיתות ומנהיגות לא כשירה: התפטרותו מהצבא בשנת 1995 התקבלה בברכה, כפי שאומרים הביוגרפים שלו, על "שהציע לה, לעתים קרובות מדי לשר. ההגנה לאחר שורה של עימותים "2.
רחוק מלפגוע בתדמיתו, התפטרותו מהצבא נתנה לו את הטורבו להשתתף בבחירות לנשיאות 1996, והגיע למקום השלישי עם פחות מ -15% מהקולות, ולהיות הדומיננוס של הכוחות המזוינים הרוסים, מכיסא נשיא מועצת הביטחון, השני תיאורטית רק על ילצין. בסיום המלחמה הרוסית -צ'צ'נית הראשונה בשנים 1994-1996, הוכיח שהוא "אחד הפוליטיקאים הרוסים הבודדים מספיק פרגמטיים - או ערמומיים - כדי להבין כי הלחימה בצפון הקווקז צריכה להיפסק".
בתחילת 1997 הוא אף יצא לסיור "בסגנון נשיאותי" בארצות הברית, וקיבל הלוואה מקרן המטבע הבינלאומית שאפשרה לרוסיה לשלם לעובדי ציבור משכורות והשתתפה בחנוכת הנשיאות השנייה של ביל קלינטון. מכאן, אישנו נראה מוכן להמריא בקרמלין במוסקבה. במקום זאת, סגנונו הקאוסטי והמוניטין שלו כתותח רופף הביאו אותו לעימות ישיר עםמעגל פנימי מאת ילצין.
לבד בשלב זה, סינסינאטוס חדש, עזב את הפוליטיקה המוסקובית לנצח, ופרש להיות מושל קראסנויארסק קרא, אזור ענק בלב סיביר. רחוק מלהיות שנים כללי בדימוס, הוא המשיך להיות בלתי נשלט ולגלות מקדשים רבים, נופל בעימות עם "הברונים" המקומיים שעזרו לו להיות מושל, אך מאוחר יותר גינה אותו כ"מאפיה ". בינתיים הוא התקשר למוסקבה, שם בינתיים הוחלף ילצין בוולדימיר פוטין, כדי לבקש מהכוח המרכזי להבהיר את העסק המלוכלך של בוחריו לשעבר. בשלב זה, המוות תפס אותו בתאונה עם המסוק שמזכיר, לשובב ביותר, את זה של אנריקו מתי. אבל אתה לא צריך לחשוב רע ...
כך הסתיים הסיפור האנושי והפוליטי של אחד מגיבורי העשור האחרון של המאה העשרים.
"מהמבנה הפיזי של דוב ובידיים כמו מלחציים, הוא היה חצוף, כנה ולא השתחוה לאף אחד": הוא הבהיר מיד ש"דמוקרטיה היא לא הדבר החשוב ביותר עבורו: המדינה היא ".
הוא יכול היה ללכת בעקבות נפוליאון או דה גול, כפי שרבים ניבאו אותו; אולם שום דבר לא הלך כמצופה. “שחקן טוב שמפסיד בשחמט משוכנע בכנות שההפסד שלו נובע מטעותו שלו ומחפש את הטעות הזו בתחילת המשחק שלו; אבל הוא שוכח שבכל מהלך חדש, ככל שהמשחק התפתח, נעשו טעויות כאלה אחרות; שאף אחד ממהלכיו לא היה מושלם ", לומר זאת שוב עם טולסטוי.
אנו אוהבים להיזכר בו, לסיכום, עם הדיון הלוהט שניהל עם שר ההגנה הסובייטי ורניקוב, אחר הצהריים של ה -20 באוגוסט:
"הם בונים מחסומים. אי אפשר להימנע מקורבנות רבים"אמר לבד.
"אתה גנרל וחובתך להיות אופטימית", השיב את הממונה.
לאחר מכן, לבד - בהסכמה עם עמיתים אחרים - רץ להודיע ולארגן את הפטריוטים החסומים בבית הלבן.
מי אמר שחייל חייב תמיד לציית לפקודות, אפילו הכי צמאות דם נגד חסרי הגנה?
