לרוע המזל, ב- 6 בפברואר 2020, יום מלא באירועי טרור היה בלתי סביר עבור ישראל, ככל הנראה תוצאה של גל התרעומת שנגרם בגלל פרסום פרטי מה שמכונה "הסכם המאה" שהוכרז על ידי נשיא אמריקה טראמפ ונחשק מאוד על ידי ראש ממשלת ישראל. נתניהו.
בין ה"תאונות "השונות שהעלו בדם אזורים שונים במדינה, זו הייתה שאירעה ב"הר הבית" שעוררה את התגובות החשובות ביותר בקרב דעת הקהל במדינה. זמן קצר לפני הצהריים, למעשה, פנתה לתחנת המשטרה ששמרה על הכניסה ל"הר הבית "על ידי אדם חמוש באקדח שהחל מייד לירות בנקודה לעבר השוטרים שנמצאים במקום, פצע קל אחד ואז נמלט . עם זאת, הירי של היורה לא נמשך זמן רב מכיוון שכעבור כמה רגעים הושג אותו, מוקף והופל על ידי הכוחות המיוחדים שהתערבו מייד.
סדרת בדיקות בפועל הראתה מייד כי התוקף היה שאדי בנא בן ה -13, ערבי ישראלי מחיפה ובעל חנות פרחים. על פי חדשות ערוץ XNUMX, שאדי בנא היה מוכר היטב בשכונה שלו והיה מוערך באותה מידה על ידי שכנים יהודים וערבים כאחד. הידיעה שלדברי מקורות מסוימים הוא התאסלם לאחרונה מנצרות לאיסלאם טרם מצא אישור מלא ואכן עשוי להיות ניסיון מביך לייחס את המחווה להשפעה המזיקה על "טרור אסלאמי". מה שהמקורות מסכימים פה אחד זה העובדה שאדי בנא תואר על ידי משפחה, קרובי משפחה, חברים ושכנים יחד כ"אדם האחרון בעולם איתו לנהל קטטה, קל וחומר לחשוב שהוא יכול היה להפוך לטרוריסט ".
האירוע השפיע במיוחד על החברה הישראלית וללא ספק העלה לראשונה את בעיית היחסים בין מדינת ישראל למיעוט הערבי שלה (מוסלמי ולא מוסלמי). עם זאת, במבט לאחור, הסכסוך הזה מייצג בתורו רק את קצה הקרחון של משבר עמוק בהרבה שמשפיע על החברה הישראלית לחלוטין במערכת היחסים שלה עם מוסדות המדינה ועם האידיאולוגיה הפוליטית, שבסופו של דבר יש לה הוביל להקמת המדינה עצמה: ציונות.
המונח "ציונות" מתייחס לתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי שמטרתה לשחזר "מולדת יהודית" בשטחים המוגדרים באופן מקראי והיסטורי כ"ארץ ישראל "(המקביל בערך לארץ העתיקה הכנענית) או לפרובינציה הרומית פלסטין או, שוב, ל"ארץ הקודש "מימי הביניים).
פרי המחשבה של תיאודור הרצל, ולמרות שעבר תהליך מסובך של אבולוציה ובידול במהלך העשורים, לציונות תמיד היה עמוד התווך שלה והאירועים שאפיינו את המזרח התיכון בבנייה והגנה של מדינת ישראל מזרח לאחר מלחמת העולם הראשונה (הצהרת בלפור מ -1917) והיסוד שלה לאחר מכן של מדינת ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה (1948), הראו הן את כוחה האידיאולוגי והן את חיוניותה הפוליטית והחברתית.
הבעיות הגלומות באידיאולוגיה צצו עם הזמן בעשורים הבאים של החיים הדמוקרטיים בישראל. למרות שלמעשה ניתן לומר שעבודת "בניית המדינה" מנקודת מבט מוסדית וחומרית הושלמה, הציונות לא הצליחה ליצור "אומה", וגם הישראלים לא הצליחו לייצר "מערכת אידיאולוגית-פילוסופית" חדשה. "זה יכול לתמוך ולהחליף את הציונות בהתמודדות עם האתגרים החדשים שיופיעו בהכרח לאורך זמן. מי שמאמין כי צורך זה הוא משני, בהשוואה לבעיה הדחופה בהרבה של הבטחת הביטחון הפנימי והחיצוני של ישראל מהכוחות המאיימים על קיומה, מבצעים טעות הערכה חמורה; בניגוד לעוצמתה הכלכלית והצבאית, ישראל מתפתחת לעבר מדינה עם קונוטציות "קומוניטריות" חזקות הדומות הרבה יותר לשכנותיה המזרח תיכוניות מאשר למדינות אירופה ו / או מערביות בהן היא טוענת שתמיד נראתה כמקור השראה.
במהלך המגעים הרבים שניהלתי לאורך זמן עם ישראלים וגם עם יהודי התפוצות, הבנתי שמבחינת היהודים יש בלבול מהותי בין התפיסה הפרימיטיבית של "אנשים" לבין זה, הרבה יותר עדין ומורכב מאשר "אומה".
אנו יכולים להגדיר עם המונח "אנשים" כל קהילה אנושית הקשורה לאזור גיאוגרפי או המאופיינת בהדבקה משותפת לזהות ערכית מסוימת. ברור שהגדרה זו רחבה מאוד והיא מתאימה לפרשנויות רבות. מצד שני, ההגדרה של "אומה" היא צרה וממוקדת הרבה יותר: מדובר למעשה באחדות אתנית המודעת למוזרותה ולאוטונומיה התרבותית שלה, במיוחד כהנחת יסוד לאחדות וריבונות פוליטית.
על ידי נטייה של מושגים אלה למציאות האמפירית, אנו יכולים לאשר שבתוך הרפובליקה האיטלקית המיעוטים הסלובניים, הגרמניים והדוברים צרפתית המתגוררים בהתאמה בפרולי-ונציה ג'וליה, טרנטינו-אלטו אדיג'ה ואלה ד'אאוסטה נמצאים (מסיבות מיקום גיאוגרפי) חלק בלתי נפרד מ"העם האיטלקי ", אולם אי אפשר להגדירם חלק מ"האומה האיטלקית" מכיוון שהשימוש בשפות שאינן זו האיטלקית מוציא אותן אוטומטית מהמיטה התרבותית שהיוותה את בסיס ההתפתחות של התרבות האיטלקית (בתוכה עמוד תווך חיוני של הכספת.
כשמדובר בהקשר הישראלי, רוב אוכלוסיית המדינה מורכבת מיהודים צאצאים מאחד או יותר מגלי הנדידה הרבים שנשפכו לאזור זה מאז 1881. לצד קהילת רובים זו יש כמה מיעוטים אתניים או אתניים. דתיים כמו ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, דרוזים, צ'רקסים, ארמנים וקהילות קטנות יותר. היחס של מדינת ישראל והציונות לכל הקהילות הללו תמיד היה מתנדנד ולא ידידותי. מנקודת מבט רשמית, הזרמים הציוניים השונים מעולם לא הצליחו למצוא הסכם משותף אם מדינת ישראל העתידית תהפוך "למדינה רק של יהודים" (כפי שתיאורזה על ידי זאב ז'בוטינסקי) או להיות "מדינה" עברית אך פתוחה גם לאחרים "(כאמור תיאודור הרצל לפני ודוד בן גוריון לאחר מכן). המחלוקות התיאורטיות התגברו הלכה למעשה בעקבות הניצחון במלחמת העצמאות, כאשר הרשויות של המדינה הצעירה מאוד החליטו מייד להרחיב את האזרחות לכל "הלא-יהודים" שנמצאים בשטחה, ואפילו אם נהרות של הייתי מפוזר בשאלה אם יוזמתו של בן גוריון מוכתבת על ידי רצון אמיתי להגיע לפשרה סבירה עם הערבים או שמא הייתה מהלך תעמולתי גרידא, לפחות באופן רשמי ובגבולות 1949-1967, היהודים, ערבים ו"לא יהודים "אחרים היו צריכים לחיות באותה מדינה כמו שווים.
הזמן נתן לנו מציאות שונה במקצת. בעוד שמדינת ישראל הצליחה מייד ליצור קשרים שיתופיים פוריים עם הדרוזים והצ'רקסים, מערכת היחסים עם הקהילות האחרות לא הלכה. הערבים המוסלמים והנוצרים כאחד נראו עד מהרה, ללא הצדקה כלשהי, כ"טור חמישי "מסוכן של האויב החיצוני והיעדר הכמעט מוחלט של השקעות ציבוריות ופרטיות באזורים בהם התגוררו (והעדיפו במקום להוציא לטובת קבלת גלי נדידה יהודיים חדשים) פירושו שלמרות שבין 1949 ל- 1967 המדדים החברתיים הראו התכנסות משמעותית לעבר מסלול התפתחות משותף, אולם לאחר תאריך אחרון זה נפסק למעשה דרך סגולה. לא רק זאת, לאחר 1967, בזכות מלחמת ששת הימים המנצחת, ערביי ישראל "היו מאוחדים" מכל הבחינות עם הפלסטינים בשטחים וברצועת עזה, ובכך נחשפו למציאות הדרמטית של הסכסוך הישראלי רב שנתי - פלסטיני. ההשפעה המשותפת של סכסוך וקיפאון כלכלי וחברתי באזורי מגוריהם גרמו להתנכחות איטית אך בלתי נמנעת של ערביי ישראל מזהותם וערכיהם של מדינתם עד כדי כך שרבים מהם בסופו של דבר כינו את עצמם " פלסטינים החיים בישראל. "
הדברים רק מעט טובים יותר עבור הקהילה הארמנית הקטנה, המתרכזת ברובם ברובע ההומונימי של העיר העתיקה בירושלים, שלמרות שתמיד שמרה על מערכת יחסים ידידותית עם שלטונות המדינה, מושפעת מאוד שלילית הן מהאקלים המתמשך של הסכסוך. ומעשי ההפקעה של הרשויות והמתנחלים היהודים השייכים לתנועות הדתיות השונות, לאור תוכנית "היהוד" הזוחל של ירושלים, שמחים יותר מדי להפקיע את נכסי הנדל"ן הארמניים ואז לחלק אותם למתנחלים.
המגמה בשנים האחרונות התקדמה עוד יותר, כדי להפוך את האהבה שלו נוראן מנוג'יאן, אמר הפטריארך של הפטריארכיה הארמנית של ירושלים במהלך ראיון שהוענק בשנת 2013 לעיתון הארץ: "אנחנו אזרחים סוג ג '"1. אך תהליך הטרנספורמציה המעניין ביותר נגע לרוב היהודי.
הקהילה היהודית בישראל, שנולדה כ"מכולה של פזורות ", טיפחה במשך עשרות שנים את שילובם של יהודים מתוך שישים היבטים תרבותיים שונים לפחות. כנגד כל התחזיות הראשוניות, "שבטי המייסדים" השונים (אשכנזים, ספרדים, מזרחים, רומאנוטי, איתלקים וכו '...) הסתיימו בהשתלבות מפתיעה היטב, ואף כי יריבות מסוימת בין אשכנזי למזרחי עדיין מפעילה פולקלור לאומי, פירושם של שיתופי פעולה ונישואין מעורבים פירושו כי עשור אחר עשור חלוקה החטיבה "האתנית-תרבותית". לרוע המזל, עם זאת, התגלו ליקויי עימות חדשים בתחום הפוליטי-דתי.
משנות ה -70 ואילך, ישראל הייתה עדה לקיטוב מתקדם של החברה היהודית בהתכתבויות עם עלייתם הדמוגרפית של מה שמכונה "חרדים" ("דתים", "שרדלים" ו"חרדים ") ו"שמרנים דתיים" (מסורטים) על חשבון העצלות (הילונים). אף על פי שהאחרונים היו הכוח המניע להקמתה ופיתוחה של ישראל והיו להם את השיא הדמוגרפי עד כה, "הילונים" ראו כי מספרם נשחק באופן דרמטי בשנים האחרונות הן בגלל הגאות הדמוגרפית של שכבות יותר שמרניות של החברה (לנשים "חרדיות" שיעור הפריון הכולל גבוה לפחות פי שלוש מנשות "הילוני") מאשר בגלל הגירה (ירידה). על פי הערכות, מיליון יורדים חיים כיום בחו"ל, ובארה"ב בפרט הוכיחו מיומנות ליירט נהר זה של מהגרים מיומנים וממושמעים במיוחד.
חלוקת המשנה של החברה היהודית הישראלית ל"שבטים פוליטיים-דתיים "לא הייתה מודאגת אם ההפרדה הזו תישאר" אידיאלית "ולא הייתה גולשת גם למחלקת המשנה הטריטוריאלית (שכונות שונות וישובים כפריים ל"שבטים" שונים), בחינוך (שלא כמו באיטליה, ישראל מעולם לא הצליחה ליצור בית ספר ציבורי אחד לכולם) בשירותים ציבוריים ("החרדים" משתמשים בקווי אוטובוס המוקדשים להם) ובבתי כנסת (בהם יהודי יכול להשתתף בטקסים רק אם הוא רשום באותה ספציפית) קהילה).
אפילו כוחות הצבא והביטחון כבר לא מסוגלים להסוות את השברים החברתיים העמוקים; למעשה, ההערכה היא שרק 43% מהצעירים המגויסים באופן תיאורטי מגיעים באופן קבוע לשיחת הטיוטה, מעט מאוד "חרדים" המשרתים את הדגל עושים זאת אך ורק ביחידות אד-הוק, ושורות המחלקות הלוחמות בקו החזית (כמו הקטלניות סיירת ", יחידות הסיור העמוק המיוחדות) ממשיכות לפעול רק בזכות נוכחותם המאסיבית של דרוזים, בדואים מנגב, פלשה (יהודי אתיופיה) ו"רוסים" (בזכות ההשפעה החיובית שיש למסורות צבאיות סובייטיות ורוסיות עדיין על זה פלח אוכלוסיית העלייה האחרונה).
לסיכום, למרות החוזק לכאורה, ישראל היא ענקית קטנה עם כפות רגליים "חרסיות" מאוד, ואף שהיא מציגה צמיחה כלכלית מדהימה והתפשטות טכנולוגית, העובדה שמאה ושלושים ותשע שנים לאחר תחילת גלי ההגירה הציוניים (1881) ) ושבעים ושתיים שנים לאחר הכרזת העצמאות (1948), לא ניתן היה ליצור "עם" קוהרנטי אפילו בחלק היהודי באוכלוסייתו (ולהשתיק את הגידול הדרמטי בסכסוכים בין יהודים ליהודים ו"לא יהודים "), זה בטח נשמע כמו פעמון אזעקה דרמטי באוזני כולנו.
1http://www.haaretz.com/israel-news/.premium-1.532541
צילום: צה"ל
