לארה"ב מעולם לא הייתה מדיניות חוץ קוהרנטית ובהודו-פסיפיק היא חסרה אמינות, כאשר הממשל הנוכחי עדיין נחשב למעבר, למרות שרצו לגרום לשותפיהם האסייתים לשמור על מאזן כוחות בהודו-פסיפיק, לכאורה כדי למנוע סין תהפוך להגמון אזורי.
ארה"ב חוששת - ומדגימה זאת בגלוי מדי, מחלישה את עצמה - שבייג'ין עלולה לשכנע בהדרגה את שכנותיה להתרחק מארה"ב, לקבל את העליונות הסינית ולדחות את רצונה של בייג'ינג בנושאי מדיניות חוץ מרכזיים.
לכן הדילמה הופכת אם להמשיך בקו הזה או לדאוג בדרך אחרת לגבי ההגמוניה הסינית באסיה: לפעמים אפשר לפרש פחדים כנבואה פוטנציאלית, ספירלה של הרשעה במשהו שיקרה אחר כך.
מעניין להתחקות אחר כמה מהתקדים של מדיניות לא יציבה זו: בשנת 2018, למשל, שר ההגנה האמריקני דאז ג'יימס מאטיס הזהיר כי סין "לבק עיצובים ארוכי טווח כדי לשכתב את הסדר העולמי הקיים"..."נראה ששושלת מינג היא המודל שלהם, אם כי בצורה שרירית יותר, המבקשת ממדינות אחרות להפוך למדינות הוקרה, כשהן מתכופפות לבייג'ינג".
התזה התחדשה בהתמדה, עם טיעונים דומים, בהחלט מחוזק על ידי טענותיה של סין להיות "מעצמה עולמית מובילה" והניסיונות המתמשכים שלה לשנות את הסטטוס קוו בים סין הדרומי.
ההודו-פסיפיק אינו מונוליט, יש מי שעשה בחירות מכריעות, יש מי שבוחר ומקווה לדרך שלישית (לקרוא לזה שוב חוסר התאמה לא הגיוני) ויש מי שכבר בחר בו, עם נוסחת ריבוי היישור
זה פשטני מדי לדבר על מדינות "סוררות": אלו הן מדינות שבמסגרת של קומפוזיציה מחדש של מבנים גלובליים, דוחות בינאריות גיאופוליטיות בסכום אפס לטובת ריבוי יישור.
וושינגטון ניסתה לאחרונה לגרום למה שמכונה "סורר" - מדינות בעלות גוונים שונים בעמדה זו, כמו הודו, אינדונזיה, מלזיה, סינגפור וויאטנם - להצטרף לקואליציה שלה נגד סין, ארצות הברית הוכיחה את עצמה כחלשה.
חולשה שהופיעה דווקא בטיול של הנשיא ביידן לאינדי-פסיפיק כדי לחזק את האמינות והתדמית של ארצות הברית: הוא ביטל משימה עתירת ציפיות מסיבות פוליטיות פנימיות, החלטה שעוררה מפולת של ביקורת.
זה היה הרגע של הלחץ הגדול ביותר מצד ארצות הברית על כמה מדינות לפרוס מחדש (מישהו אמר "להסיר סיכון") הכלכלות שלהם, החל מהטלת פיקוח על יצוא מוליכים למחצה ועד איסור על Huawei מרשתות ה-5G שלהם, להתריע ולמנוע השקעות סיניות בתשתיות.
התוצאה לא הייתה של קונצנזוס גדול יותר, רגישות רבה יותר או תשומת לב רחבה, אלא של אזור המחולק לשני מחנות: אלה שתומכים בארצות הברית ואלה שנוטים לכיוון סין.
לפי תפיסה זו, מדינות המגדרות כיום פשוט דוחות החלטה בלתי נמנעת להתיישר, בין השאר משום שהן חוששות שארצות הברית אינה שותפה אמינה; אם זה היה בטוח, עם יותר תשומת לב, ביקורים, נוכחות והשקעות, וושינגטון הייתה יכולה או הייתה יכולה להטות את האיזון לטובתה ולזכות ב"נאמנות" של מדינות אלו (הזמן יגיד כמה בלעדי...).
מדינות מעטות בהודו-פסיפיק רואות את הבחירה העומדת בפניהן במונחים דיכוטומיים, ורבות כבר בחרו: ריבוי יישור, זו של יצירת מערכות יחסים חופפות עם כמה מעצמות מרכזיות.
עבור מדינות אלה אין זו אפשרות ניצול, אלא הבחירה הראשונה שלהן. זה יהיה גם בגלל שחוסר החלטיות אם לא נסיעה לעבודה יכול להוביל לדיבידנדים.
מדינות רבות באזור בהחלט מביעות דאגה גוברת לגבי התנהגות סינית מסוימת, בפרט לגבי האגרסיביות של בייג'ינג וחוסר הכבוד לסטנדרטים הבינלאומיים בים סין הדרומי, אך יחד עם זאת מדינות רבות, לרוב עם יחס יען וקצר תפיסת טווח, הם אינם חולקים לא את התפיסה האמריקנית לגבי האיום הסיני ולא את התפיסה הפשטנית של ממשל ביידן לפיה העולם מופרד למדינות אוטוקרטיות ודמוקרטיות.
איגוד מדינות דרום מזרח אסיה (ASEAN) סייע לבנות סדר אזורי המבוסס על שיתוף פעולה מועיל הדדי, והמדינות החברות בה, יחד עם מדינות האיים באוקיינוס השקט, מברכות על תרומתה של סין לצמיחה כלכלית ולפיתוח.
סביר להניח שהם לא יוותרו גם על העמקת קשרי הסחר וההשקעות עם סין se ארצות הברית ובעלות בריתה הדמוקרטיות הם צריכים להצליח לקיים את ההבטחה של "פיתוח בר קיימא לכולם" לא משנה באיזו תדירות ובמשך כמה זמן נשיא ארה"ב מבקר באזור.
הגישה האזורית של וושינגטון מתעלמת מנקודה זו.
אלא אם כן יש שינוי מהותי במדיניות ובהובלת בריתות (AUKS / QUAD?), ה"נוכחות המהותית" של סין באזור פירושה שהמדינות "חייבות כולן ללמוד לחיות עם סין".
האינטרסים (לעיתים קרובות מיידיים), ולא ערכים, הם שמנחים את הבחירות הפוליטיות של מדינות הודו-פסיפיק, אשר גם מוצאות את עצמן בצורך לעבוד עם מי "לא ממש דומים, אבל עם מי יש לך הרבה צרות ושאינטרסים שלו מתאימים" כפי שהצהיר ראש ממשלת סינגפור, בוודאי לא וסאל סיני.
נראה כי הממשל האמריקני הנוכחי חירש ועיוור, ונראה שהוא מזלזל בחוסר הרצון של מדינות האיים בדרום מזרח אסיה והאוקיינוס השקט להתיישר באופן חד משמעי עם ארה"ב כתסמין של חוסר החלטיות זמני כאשר מדינות שוקלות אפשרויות רבות יותר, כולל כפוטנציאל אסטרטגי של השותפים ב- צו החסימה החדש.
למעשה, מדינות רבות אלו כבר בחרו בריבוי מערך כדרך הטובה ביותר להגן על האינטרסים שלהן.
דוגמה לכולם, בעקבות האירועים האחרונים, נקודת המוצא לשיקולים אלו: ביידן תכנן לחתום על הסכם שיתוף פעולה ביטחוני חדש בפפואה גינאה החדשה, אך ההסכם עצמו אינו סימן לכך שהמדינה בוחרת בוושינגטון בהשוואה לבייג'ינג.
לעומת זאת, פפואה גינאה החדשה, שיש לה קשרים כלכליים וביטחוניים נרחבים עם סין ואוסטרליה, מבקשת לגוון עוד יותר.
מערך רב, כמו זה שאומץ על ידי פפואה גינאה החדשה, אינו נייטרליות, הוא אינו הצטרפות לגוש חדש כמו המלחמה הקרה ללא מזדהה, אלא החלטה אקטיבית לבנות קשרי ידידות עם כוחות גדולים יותר, תוך עבודה בקשר הדוק עם השותף המשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרסים הכלכליים והביטחוניים של המדינה בנושא נתון.
אבל... אז, משחק המערך הרב הזה, בתמונה מבולבלת שרואה את רוסיה שוב תופסת את המגרש, שרואה אינטרסים אירופיים חדשים (אבל גם צרכים), שרואה הקרנה אירופית בהודו-פסיפיק, לא יכול היה להציע תפקיד גם עבור האיחוד האירופי ובכמה מקרים ספציפיים, אפילו עבור חבריו... להיות שם זה חשוב, זה יכול להוביל כמה דיבידנדים קצרים או ארוכי טווח, לא להיות שם זה מזיק וזה יהיה מעבר להיגיון.
מבחינת איטליה, בפרט, ההודו-פסיפיק אינו רק המזרח הרחוק, כפי שמשתמע לעתים קרובות, במכוון...
ג'אן קרלו פודיגה (CESMAR)
צילום: משרד ראש הממשלה ביפן
