התסיסה האחרונה בהונג קונג (כפי שאנו כותבים כ -300 מפגינים שנעצרו, כולל כמה קטינים) הם המעשה האחרון של סכסוך הפנימי לחלוטין לאימפריה הסינית, הנובע מהצורך בבייג'ינג לבסס את כוחה הפנימי ואת התנגדותו.
בעבר, הפחד לאבד את הערבויות הדמוקרטיות שהוא עדיין נהנה ממנו (חלקית) תרם להביא את מפגיני המושבה הבריטית לשעבר לכיכרות העיר.
מסיבה זו אלפי המפגינים, חמושים במטריות - (מכאן שמה של תנועת המחאה) - גייסו את העיר במשך 2014 יום בשנת 79.
הגורם למרד שמתרחש כעת הוא אישור קונגרס העם בבייג'ינג להצעה על "הביטחון הלאומי של סין", שמטרתה להתמודד נגד "מעשי חתרנות, פרישה, בגידה והתערבות מצד מעצמות זרות", הפותח את האפשרות להקים "סוכנויות ביטחון" מיוחדות במושבה לשעבר כדי להתמודד עם איומים על הסדר הפנימי.
החוק הזה, שאינו קובע את אשרורו של הפרלמנט בהונג קונג, ועל כן, במכה אחת, מנקה את מעמדה המיוחד של העיר, מאשש מחדש את רציפותו הפוליטית והטריטוריאלית עם מכת עט.
ההפגנות בימים אלה מופנות גם ל"פרלמנט "ולמושל העיר, שלמרות החירום המגפה והמתחים החברתיים הרבים, חשבו לכלול את הדיון בחוק הקובע את פשע הזעם בסדר העסקים. ההמנון הלאומי (הצביע על ידי בייג'ינג בשנת 2017 ויושם על ידי מקאו בשנת 2019).
עם אישור שני הצעדים הללו, העיר תהפוך אפוא, דה-יורה ודה-פקטו, בדומה לשאר המחוזות הסיניים, עם כל הכבוד למודל "מדינה אחת שתי מערכות" שבבסיס ההסכם משנת 1984 בין מרגרט תאצ'ר לדנג שיאופינג , שהולידה את הסכם "השבה" משנת 1997.
כאמור, המדיניות הסינית של איחוד הכוח המרכזי ברורה אפילו באותם מציאויות, כמו טייוואן והונג קונג, המהוות באופן מסורתי קוץ בצד.
כל מעצמת-על עולה תעשה זאת, במסגרת מכשירי הרגולציה והפעולה שניתנו לה על-ידי הסדר הפוליטי והמוסדי המתאים.
לא פחות ברור מאליו התגובה של ארה"ב, שעם הצהרותיו של מזכיר המדינה מייק פומפאו ("הונג קונג חדלה להיות אוטונומית מהסיןא ') הודיעו על סיום הטיפול המסחרי המיוחס שהוענק לעיר מאז לפני 1997.
אפילו האיחוד האירופי המתון מצידו, מפתיע באופן מפתיע מכה בגינוי הגינוי הבלתי מותנה של הדיכוי שביצעה בייג'ינג, גם הוא מונע על ידי ההזדמנות להסיר את המכשול של ממשלות בודדות מממשלות בודדות, דבר שיסכן את אינטרסים כלכליים על כף המאזניים.
נראה אז כי המחאה של אזרחי הונג קונג החזירה את הידיים לתקופה בה המערב נע בדרך מגובשת ומתואמת לעבר בייג'ינג, תוך גינוי מסורתי של שיטות הכפייה של המשטר הקומוניסטי ופניות מכל הלב לכבוד לחירויות יסודיות. .
אבל שתיקתם של אלה שהמערב הוא או רוצה להיות, אם לא זה הדתי, לפחות המדריך המוסרי, צועק.
אני מתכוון למדינת הוותיקן, שמאז תחילת ההפגנות האחרונות במושבה לשעבר לא הוציאה שום הודעת אי-אישור בגין הזכויות שהופרו, קל וחומר שקוראת פיוס.
תנוחה כזו הייתה מזמן מנהג היחסים עם בייג'ין, מכיוון שברגוגליו נתן תנופה לנורמליזציה של היחסים הדיפלומטיים שנקטעו מאז שנת 1951, בה נמצאת הפגישה האחרונה1בפברואר האחרון בין מזכיר היחסים עם המדינות, הארכיבישוף פול גלאגר, ושר החוץ וואנג יי, בשולי ועידת הביטחון במינכן.
פגישה, כך נראה, רצתה מאוד מצד האפיפיור לגבש את חידוש היחסים הדו-צדדיים, שכבר הניבו טיוטת הסכם (2018), העוסקת גם בנושא הסמכת הבישופים.
עבר זמן רב מאז שהדיפלומטיה הוותומית הסרוגה עבדה עם המקבילה הסינית: מצד אחד האפשרות להקים מחדש ערוצי תקשורת נורמליים ברמה הגבוהה ביותר עם המדריך הרוחני החזק והמאורגן ביותר בעולם (ששחקן עם שאיפות גלובליות לא יתכן שלא), מצד שני מאגר עצום של מאמינים פוטנציאליים.
כיום ישנם כעשרה מיליון קתולים סינים, המחולקים בין חסידי העם כנסייה פטריוטית (האגודה הסינית הפטריוטית הקתולית) מוכרת על ידי המדינה, שניתנת לה המילה האחרונה על מינוי הבישופים; וזה "חשאי", נאמן רק לבישוף רומא.
טיוטת ההסכם משנת 2018 תאפשר להתגבר על בעיית המינויים האפיסקופאליים, ותביא אותם למינוי על ידי האפיפיור, עם זאת, בתוך מעגל נושאים עליהם בייג'ינג הביעה בעבר את ההרשאה. בקיצור, בישופים מבורכים.
מהפכה, אפילו בעלת אופי קנוני, אשר עוררה התנגדות עזה בתוך המרכיב הוותיקן השמרני, והתנגדותו של אותו חלק של נאמנים סינים "חשאיים", שרבים מהם עדיין חווים התעללות ורדיפות.
מבין מבקריו העיקריים של ההסכם, אמנון הבישוף מהונג קונג, הקרדינל ג'וזף זן, שלא רק מהטורים של "ניו יורק טיים", אלא גם, ובאמינות רבה יותר, מאלו בבלוג שלו, ביקר שוב ושוב על מזכירו של מדינה, כרטיס. פייטרו פארולין, של "לא ליידע את האפיפיור באופן הולם על מצבם האמיתי של הקתולים הסינים" ("mואישי2 הרושם הוא שפרולין עושה מניפולציות האפיפיור, לפחות בדברים הנוגעים לכנסיה בסין).
בין ההאשמות של הפרלטים הגבוהים, גם אלה, כבדים, שהופנו למסמך "הנחיות פסטורליות" - שהונפק בשנה שעברה על ידי הקוריא הרומאי כדי להצביע בפני כמרים סיניים חובות ואחריות כלפי השלטון המרכזי - נשפט על ידי זן, "רע באופן בוטה, לא מוסרי" כמו "היה נותן לגיטימציה לקיומה של כנסייה קתולית סינית עצמאית, סכיזמטית", משוחרר מהפיקוח האפיפיורי.
קולות ביקורתיים עלו גם מהכנסייה הפטריוטית, כולל אלה של הבישוף3ג'ון פאנג שינגיאו, שבמהלך ועידה שהוקדשה לנושא הדתות בסין ב- 26 בנובמבר בשנה שעברה, טען כי "האהבה למולדת חייבת להיות גדולה מזו של הכנסייה וחוק הקאנון מגיע לאחר זו של המדינה".
ללא צל של ספק, עמדה המעניקה תחושה של כנסייה "לאומית", רחוקה מהאקצ'ריה פטינה, נלווית, שחזונה של מגיסטריום אוניברסאליסטי נראה קשה להפגין.
וכנסייה "זו" החליטה ברגוגליו להשלים, והקריבה את המאמינים הרבים שבכל השנים הללו טיפחו והזינו את הקשר עם כסלו של פיטר בסתר חשיבות ובמחיר חירותם שלהם.
האוחז החליט להקריב גם את היחסים עם הרפובליקה של סין באי טייוואן, שיש לו בוותיקן אחת השגרירויות הבודדות בחו"ל (יש מעט מדינות שמכירות בכך רשמית ויותר ויותר מדינות שמתיימרות לא לדעת זאת).
רק חשוב על התמונות4 המציגים את האפיפיור תוך לחיצת יד עם סגן נשיא מדינת פורמוסה, במהלך קבלת פנים בוותיקן ב -10 בנובמבר, "נעלם" באופן מסתורי מהאתר שבדרך כלל "מוכר" אותם לתקשורת. מידה לא לעצבן "השני "בן השיח?
הזמן יגיד אם הדיפלומטיה של הוותיקן תמצא איזון הוגן בין "פוליטיקה אמיתית" לבין ייעוד אוניברסאלי.
השביל ואחריו קלף. פרולין נראה מגוחך כתמיד ומסתכן בדחיפת הכנסייה לרמה של מציאויות מדינה אחרות, כאשר הוא יוצר את התפיסה של שכיחותה של סיבה המדינה על פני אותם ערכים ואידיאלים היסודות של המסר הנוצרי-קתולי, שהכנסייה היא זו המבשרת היחידה.
מהאיזון הנכון שהוזכר זה עתה, תיפול היכולת של הכנסייה האוניברסאלית לספק תשובות התואמות את ייעודה.
מהתשובות שייתן על השלמות הפוליטית של טייוואן, למיליוני הנאמנים הסינים שנרדפים על ידי ממשלת בייג'ינג ולדרישותיו של טיבט חופשי ועצמאי, כנסיית רומא משחקת אולי את המשחק החשוב ביותר בתולדותיה המודרניות.
4 https://www.ilmessaggero.it/Vaticano/cina_Vaticano_papa_francesco_taiwan...
צילום: שירות התרבות והמידע הקוריאני / הוותיקן / רשת
