המשך מעקב אחר האם ואילו לוויינים של המעצמות הגדולות מתגייסים לתווך בסכסוך באוקראינה נותרה דרך יעילה למדידת המצב. במובן זה, ניסיון הגישור של ישראל עם ראש הממשלה נפתלי בנט הוא משמעותי. גורם העניין הראשון הוא שתחום המגשרים הקטנים מתרחב לרמה חוץ-אירופית. המשמעות היא שמספר הרבעים הגיאופוליטיים שיש לקחת בחשבון ברזולוציה של המשחק הנוכחי הולך ומתרחב גם הוא. הסיור שצריך לעשות כדי להבין את "הגורם הישראלי" במשבר הזה הוא אחד המפותלים, אבל גם מעניינים.
מה כרוכה בנוכחות ישראל? איזה מנופים יש לו? ההיסטוריה, עוד לפני המעצמות המעורבות, היא זו שמזמנת את ירושלים. אותה חשכת רדיפות שהגיעה לשיאה בשואה. גם יהודי רוסיה וגם יהודי אוקראינה הושמדו בזמנו, גם יהודים רוסים וגם יהודים אוקראינים חיים היום במדינות הנאבקות (יהודי הוא אותו נשיא אוקראינה זלנסקי), גם יהודים דוברי רוסית (מיליון) וגם יהודים דוברי אוקראינה (250) חיים בישראל, כל הסיבות שבגללן ישראל שומרת על מרחק אסטרטגי. עם זאת, היסטוריה היא לא רק מספרים, היא מעל לכל עומק, במקרה הזה כואב. היהודים לא היגרו, יותר נכון לומר שהם ברחו. זהו סיפור העלייה (עלייה לרגל או עלייה), או יותר נכון הטיסה לארץ הקודש החל ממעשי הטבח של 1882. הנרדפים הללו נקראים בישראל עולים חדשים.
לפני ימים בקייב פגעו ההפצצות באנדרטת באביג' יאר, המנציחה את 34.000 הקורבנות היהודים שנהרגו על ידי נאצים ומשתפי פעולה אוקראינים בין ה-29 ל-30 בספטמבר 1941 (מה שמכונה שואת הכדורים). באותה מידה לפני כמה ימים פנה נשיא אוקראינה זלנסקי ליהודים מכל העולם, לא לשתוק נוכח הפלישה. גם אם רק בשביל זה, ישראל לא יכלה שלא להופיע, להגיד לאזרחיה ולמיעוטים היהודים של שתי המדינות במלחמה שהפעם הסיפור שונה, כי בהיסטוריה יש מדינת היהודים שתגן עליהם. .
נעבור להיבט האסטרטגי של ההתעניינות של ישראל במשחק. בעלת בריתה העיקרית היא ארצות הברית, האויבת העיקרית שלה באזור היא איראן, עם האיום (הלא ריאלי) שלה בהכחדה גרעינית של ישראל. עַכשָׁיו, גם ארה"ב וגם איראן מתכוננות לחתום על הסכם גרעין בווינה, שבעצם יעצור את אספקת פצצת האטום האיראנית בתמורה להשעיית הסנקציות האנטי-איראניות. אז הידיד והאויב העיקרי של ישראל עומדים להסכים, והאויב קרוב יותר גיאוגרפית מהידיד. על אחת כמה וכמה בהתחשב בכך שהאויב ממש בגבולות ישראל, לאחר שהתמקם בסוריה בתמיכה במשטר בשאר אסד (ובאמצעות חיזבאללה מלבנון). אויב מוחלט, קרבה מוחלטת וסיכון פצצות נלווה... לסיכום. אבל בואו נרחיב את המראה. במשחק הזה יש גם את טורקיה, היריבה האסטרטגית הכבדה של איראן. הסכם גרעין לפיכך, אם הוא מועיל לאיראן, הוא מקפח את טורקיה, ואם הוא מקפח את טורקיה הוא מועיל לרוסיה, שהיא היריבה הגדולה האמיתית שלה. כאן מופיע אחד השחקנים של המשבר בעקיפין. זה מקפח את טורקיה מכיוון שההסכם יחזיר את איראן לדינמיקה עולמית עם לגיטימציה חדשה ויחזק את נוכחותה בסוריה, שם יש לתרגם את סוריה עם דרום טורקיה. לא רק זה, גם רוסיה חייבת לתת את האישור בהסכם הגרעין. אולם כאן עלינו להדגיש תחילה את העובדה שעבור ישראל רוסיה אינה רק מדינה רחוקה, "עקיפה". גם רוסיה גובלת עם ישראל, מאחר שגם היא בסוריה וגם היא מחזיקה את משטר אסד יחד עם איראן, היא אפוא נוכחות ישירה, אבל היא תמיד אפשרה לישראל לתקוף את איראן במקום. ברכות דומות בסוריה ניתנות לטורקיה נגד מתנגדיה הכורדים. אז היכולת של רוסיה הייתה להתיישב בים התיכון הנחשק (החם), באזור מפתח להתנתקות אסטרטגית מהבלימה של נאט"ו בגבולותיה האירופיים.
בתרגום, סוריה, כדרום טורקיה, פירושה גם מדרום לנאט"ו. ההישג הגדול ביותר של מוסקבה בשטח הוא אפוא עקיפת הבלימה האטלנטיסטית במזרח אירופה... ואוקראינה! כאן אנחנו גם באוקראינה. סיבוב ארוך, אתה משחק עם יותר כדורים ובעוד שדות. ישראל הבינה זאת. כעת, ישראל מודעת למגבלותיה ואין לה עוד כוח למנוע את סגירת הסכם הגרעין, אך אין זה אומר שאינה יכולה לכופף אותה לטובתה עד כמה שניתן. מכיוון שבדרך זו או אחרת הסכם זה מערב את רוסיה, אם היא רוצה לקרב אותה, עליה להשתלב בדינמיקה שלה עם טורקיה ואיראן.
קודם כל, ישראל היא מעצמה קטנה, יותר מכל, אבל לא באופן מוחלט, אוטונומית. זה אומר שישראל היא אף פעם לא רק ישראל, ישראל היא גם ארצות הברית, באשר היא העיניים שלה ואולי המוציאה לפועל שלה במזרח התיכון. אם ישראל תצליח לפגוע במוסקבה, היא תעדיף בעקיפין את וושינגטון. רוסיה יודעת את זה. גם העובדה שישראל נעה בקווקז הרוסי מעידה על היותה אמריקאית בהיקפה. למשל, היא שיתפה פעולה בהגנה (דה-פקטו אנטי-רוסית) עם גאורגיה עוד מלפני מלחמת רוסיה-גאורגיה ב-2008. היא עושה זאת מסיבות אסטרטגיות, לא נגד רוסיה עצמה, היא רוצה ללחוץ על איראן מצפון. אבל כדי לעשות זאת באופן סופי, טביליסי לא מספיקה, כי היא לא גובלת ישירות עם טהרן. כדי לפגוע באיראן, היא הייתה היחידה מבין שתי המדינות הקווקזית שבאמת גבלה אותנו מצפון וגם הייתה עוינת אותה (כלומר פרו-טורקית). אז היינו צריכים את אזרבייג'ן, בטח לא לארמניה, שספגה את רצח העם הראשון של המאה העשרים מטורקיה. לכן ישראל שלחה את המל"טים והטילים שלה כדי לתמוך באזרבייג'ן נגד ארמניה במלחמת אוקטובר 2020. אזרבייג'ן היא הרבה דברים, שיעית כמו איראן (ערך מינימלי), טורקית אתנית (ערך ממוצע), שכנה זרה של הקווקז הרוסי (ערך מקסימלי). אם אזרבייג'ן תנצח את ארמניה, בעלת ברית של הרוסים והאנטי-טורקים, אז קיים סיכון שהערך הממוצע (והטורקי) הנ"ל יעלה על הערך המקסימלי. לשם כך הרוסים התערבו לבסוף, אבל הניצחון האזרבייג'ני, לכן הטורקי, ולכן של היריבה של הרוסים, התרחש. גם בזכות ישראל... והנה אנחנו בקווקז, כלומר מדרום לרוסיה וממזרח לאוקראינה...
ברור שרוסיה לא אוהבת את זה, במיוחד מכיוון שהיא מאפשרת לירושלים להפציץ את אויבה מספר אחת בסוריה, אבל עבור ישראל ההזדמנות לראות את הקווקז לא כשכן זר רוסי, אלא כהזדמנות אסטרטגית לפגוע באויב המוחלט, כמו גג איראן, לכן שימושי להסיט את הלחץ ישירות לגבולותיה הצפוניים, כפי שעושה זאת עם ישראל מסוריה. בכך תרמה ישראל לקירוב עוד יותר של אזרבייג'ן לטורקיה, שתרצה לחלוק על ההגמוניה האזורית עם הרוסים.
בואו נסכם את ההצלחה של ישראל. היא מתמקמת מצפון לאויב האיראני ומחזקת את יריבתה האחרת, טורקיה, ממזרח. מינימום מאמץ, צבט נהדר. למה זה משנה למשחק שאנחנו מעוניינים בו כאן, כלומר רוסי-אוקראיני? כי, נאמר, צפונית לאיראן נמצאת דרומית לרוסיה, וישראל היא אף פעם לא רק ישראל, היא הזרוע של ארצות הברית.
אם ישראל הופכת לבעיה, אז למה שרוסיה תקבל תיווך ישראלי? בואו נחשוב במונחים של כוח ונהפוך את השאלה. מה יכולה ישראל להביא לרוסיה בתיווך?
ישראל היא אחת מזרועותיה של ארה"ב ולכן גם בשמם היא הולכת לדבר עם מוסקבה ובסופו של דבר הולכת להבטיח מוצא מהמכה שארה"ב עצמה נותנת לכלכלה הרוסית. על הפרק אין נסיגה ישראלית מהקווקז, חיונית מדי לירושלים, אבל נראה שיש אפשרות שלא להכניס את איראן למשחק הסנקציות הכלכליות האנטי-רוסיות, ותותיר חור של חמצן כלכלי, הכרחי גם עבור איראן, אחרי שנים של אמברגו. זה משהו שארצות הברית יכולה להבטיח, בדיוק בגלל שיש לה את האפשרות לשים אותו על הצלחת של הסכם הגרעין, שאיראן צריכה בהחלט לסיים. זה מחזק את איראן, אבל לא מספיק כדי להחליש את ישראל. על כך ישראל מסכימה לתווך. מוצא כפול לרוסיה ולאיראן גם משתק את היקף הניצחון הטורקי במלחמת נגורנו-קרבאך, ומצמצם אותו לטקטיקה בלבד. כך יכלה רוסיה גם לאשר מחדש את הדומיננטיות שלה בקווקז, שוב להוכיח לכולם שהפרפרזה של האמרה תקפה, לא להעיר את הקווקז הרוסי הישן. או ליתר דיוק, תתעורר, כי גאורגיה כבר ניסתה לקום ב-2008, אבל רוסיה השיבה אותה למיטה ונראה אם אוקראינה תרצה לסיים איתה אחר כך.
מה שנאמר אושר על ידי העובדה שבאותו יום עם תחילת הניסיון הזה, מזכיר המדינה האמריקני אנטוני בלינקן יצא לגבול פולין-אוקראיני לשוחח עם שר החוץ האוקראיני דמיטרו קולבה. אחרי שעשיתי את זה במקביל למהלך הישראלי זה אומר דבר מאוד חשוב לאוקראינים, שהוא שיש מנדט אמריקאי לגישור הזה ושאפשר להיות מערבי ולהישאר במחנה המערבי, גם בלי להשתייך לאיחוד האירופי או נאט"ו. . ישראל, שיש לה תמיכה מירבית של ארה"ב מבלי להיות בנאט"ו ובאיחוד האירופי, מוכיחה זאת. כמובן, אתה לא יכול לתת לברית הצבאית האמריקאית, שגורשה דרך הדלת, להיכנס דרך החלון, אבל שותפויות, אפילו עקיפות, יכולות להתקיים. כאילו אומר, לא בבית, אבל בגינה כן.
באותה מידה יש לעשות את כל ההבחנות של המקרה. ישראל לא גובלת באימפריה גדולה שתרצה לשלב אותה, אבל היא לא סובלת בגלל זה מאיומים קיומיים פחות. כמעט כל מלחמה שנלחמה עד לפני כמה עשורים כוונה להכחדתה, היא גובלת בתנועות שמטרתן אותה חוק וחייבות להתייחס למעצמה אזורית, איראן, שמטרתה, למען הצדקה רטורית (רטורית?) היא גם . כדי להעלים אותו מהמפה. ברור, תהא הנוסחה אשר תהיה, התיווך הזה לא עוזר למצוא אותה. גישור זה משמש ליצירת אווירה. שוודיה ופינלנד אינן יכולות להוות תחליף לישראל, כי למעשה, גם אם לא בחוק, הן נמצאות בנאט"ו. לכן פינלנדיזציה אינה סוג של הצעה גיאופוליטית קונקרטית. מצד שני, היא יכולה להיות המסכה המשפטית של ישראליזציה, מובנת כהתמערבות, ללא השתייכות רשמית. בכל מקרה, ייבחנו צורות שונות של ניטרליות בסגנון מערבי, דווקא הדגם הפיני, או האוסטרי...
כראיה לכוונה זו של ארה"ב כלפי אוקראינה, נפגש בלינקן עם שר החוץ הישראלי יאיר לפיד בלטביה ב-7 במרץ. נפגש בלטביה. המדינות הבלטיות הן הניצים הקיצוניים של הבלימה האנטי-רוסית. שמנהל הגישור והמתווך נפגשים בבית הדין הקשה של נאט"ו יום לאחר פגישתו של בלינקן עם קולבה, משמש כדי לומר לאוקראינה שאולי ארצו לא תישאר רשמית בבתים מערביים, אבל התמיכה הזו, גם אם אולי מאחורי נוסחאות של ניטרליות, זה מאושר. ולהרגיע את הבלטים עצמם שהבלימה נמשכת. שההצעה הזו נמצאת על הצלחת מובהר על ידי ממשלת אוקראינה עצמה בסופו של יום ב-6... "ניתן לקחת בחשבון נוסחאות שאינן נאט"ו". האם כל זה מספיק כדי להכריע? לא, כי הבעיה היא לא רק השטח, אלא הזהות. אנחנו משהו? האם יש לנו זכות קיום? ולבחור? אלו השאלות של האוקראינים, לא לעצמם, אלא למערביים ולרוסים.
ניתן אפוא לומר שהניסיון הישראלי משמש להרחיב את השיקולים לרבעים אחרים, מכיוון שהמשחק הזה כל כך גדול שהוא לא ייפתר בפני עצמו, אך בהתחשב בכך שמצבים גיאופוליטיים רבים מטלטלים ויש לנקוט צעדים בעניין זה. פְּגִיעָה. ישראל משמשת לעריכת שולחנות אלה סביב שולחן המשא ומתן באוקראינה.
הגישור הסופי יתקיים אפוא בחדר אוכל עם שולחנות רבים, הרבה שחקנים מוזמנים, מלצרים רבים ומעל הכל הרבה חשבונות לתשלום. ישראל לא רגילה להחליט, אלא לפענח כדי להחליט על איזונים חדשים. המשתנה הוא האוקראינים. אויבים וחברים כאחד מנסים להבין איזה תפקיד לשחק, בין אם מוזמן או שטוח. הם עצמם יודעים זאת, והם יודעים שהחלון היחיד שמגדיל את הסיכויים הוא שאם זה חייב להיות שטוח, רוסיה תחנק בהתנגדות גרילה מפרכת.
צילום: ארכיון הקרמלין
