עם סיום פרויקט South Stream, איטליה הראתה, בפעם המי יודע כמה, את שוליותה במדיניות החוץ.
האטלנטיזם המחודש של הזמנים האחרונים, טנק חמצן ליחסים הבינלאומיים המתפשטים של רומא, מקבץ באופן מוחלט את משאבי האנרגיה הדרושים להישרדות הכלכלית והתעשייתית של האומה, ומראה עד כמה היכולת לנוע במטרה להגן על האינטרסים הלאומיים.
למעט מקרה המארו וההפצצות המפורסמות על עבודות הסירטיקה החלו בשנת 2011, מצב החירום האנרגטי הקשור לסנקציות נגד רוסיה ומשבר לוב מראים עד כמה קודר אספקת הפחמימנים האיטלקית כמו גם כל המדיניות התעשייתית הכל רק כדי לרצות בעלי ברית שאינם קשובים וקצרי ראייה לשיווי משקל אסטרטגי אזורי, אך מאוד זהירים בניהול היתרונות הכלכליים הנובעים מאי יציבות.
ההשטחה האשמה של עמדות הסנקציה כלפי רוסיה הרגה את פרויקט סאות 'סטרים, בדיוק כאשר המדינה הכושלת בלוב מסכנת ברצינות מקור אנרגיה חיוני לכל המערכת הכלכלית הלאומית.
בהיעדר גישה מוצקה וקוהרנטית במדיניות החוץ, כמו גם בתכנון לטווח ארוך, הדיפלומטיה האיטלקית מסוגלת לתמוך בעקרון ההגדרה העצמית של עמים בקוסובו, אך שוללת זאת מחצי האי קרים, מגדירה את סוריה כמדינה טוטאליטרית, אך היא שותפה של מצרים וסעודיה, שתי מדינות המשתמשות בשמצה באותן שיטות "דמוקרטיות" כמו משטר אסד.
הם מכנים זאת ריאל-פוליטיק ואתה יכול אפילו לחלוק את זה, אבל זה צריך להיות המטרה הסופית שלה אינטרס לאומי מלמעלה ואולי אפילו לא ידוע, כי עניין משמש מסך ללכת עד אפגניסטן ועיראק, אך הכחיש כאשר יש לומר לא מה שנקרא שותפים מערביים.
אנחנו כנראה שבויים של תסביך נחיתות אנדמי הקשור לתבוסה במלחמת העולם השנייה, בדיוק כפי שאנחנו לא יכולים להתגבר על תוכנית המלחמה הקרה נוח מראש.
הפתרון הוא תמיד שם, בהישג יד של כולם, המורכב מתרבות פוליטית, אינטרס לאומי, הבנת הדינמיקה הגיאו-אסטרטגית.
אם המעמד השליט האיטלקי הצליח לשלב אלמנטים אלה נוכל לתרום ברצינות ליציבות הבינלאומית מבלי להכחיש את האינטרסים ואת הצרכים של 60.000.000 של אזרחים איטלקים.
(צילום: ארכיון הנשיאות של המועצה)
