הגנת המאחזים האיטלקיים

איטליה אינה יכולה שלא להתייחס לאפריקה כעמוד בעל חשיבות מהותית לביטחונה שלה. מוקרן במרכז הים התיכון ועם חופי צפון אפריקה כמה קילומטרים מהלאומיים, אי אפשר למי ששולט ברומא לחשוב על אסטרטגיה שלא נראית דרומה. עם תערובת ההזדמנויות והסכנות שתמיד אפיינה את יחסיה של איטליה עם יבשת אפריקה.

אולם בעשורים האחרונים איטליה שכחה לעיתים קרובות את תפקידה באפריקה וגם את אפשרויות ההשתלבות וההשפעה שלה ביבשת העצומה ההיא. מרחב התמרון העתיק שלנו הצטמצם יותר ויותר בהדרגה, והפך את רומא לאלמנט פעיל, אך פחות ויותר חשוב בכל לוח השחמט האפריקאי, לטובת מעצמות אחרות, אירופאיות וחוץ אירופאיות כאחד. עדויות לכך הגיעו מקרן אפריקה, שממנה נדמה כי כמעט איטליה גורשה. אבל האישורים מגיעים גם מלוב, שם המחויבות האיטלקית סיכנה להיות המומה מהמהלכים של טורקיה ורוסיה. אך ניתן לראות זאת גם ביחסים עם מצרים, שמשותף מהותי של המזרח הקרוב הפך לשיח קשה לניהול, שעליו מכביד צל פרשת רג'ני.

בהקשר זה של "נסיגה אסטרטגית" מטרידה, לעומת זאת, ישנם צרכים שמאפשרים לאיטליה לשכוח את אפריקה. מכיוון ששם, בחופי הצפון, אך גם ברצועת סאהל, במפרץ גינאה כמו גם בזה של אדן, מוצבת אחת מ"לימות "האינטרסים האסטרטגיים שלנו.

לא ניתן להכניס את ההשלכה האיטלקית לאגן הים התיכון הפשוט. כיום מושג "הים התיכון המוגדל" חוזר על עצמו באופן קבוע יותר ויותר. אך ניתן להחשיב זאת במובנים מסוימים כמעט כנקודת מוצא: מכיוון שבעולם הגלובלי של שנות העשרים של המאה העשרים הוא אפילו נראה מיושן לאור הזרמים הגדולים של אנשים, הון, סחורות ואמצעים שנמצאים על גבול אותו. אזור מקרו שהגה הצי האיטלקי. וזה גורם לנו להבין כיצד כעת לא יעלה על הדעת לבנות אסטרטגיית הגנה שאין לה מאחזים ממש על גבול האזור האסטרטגי הגדול הזה החורג לא רק מים סוף, אלא גם ממפרץ גינאה.

האישור הגיע משר הביטחון עצמו, שבראיון לרפובליקה הביע כמה משפטים מעניינים מאוד. נשאל לגבי תפקידה של המשימה האיטלקית במאלי, שהוכנס בהקשר של כוח המשימה תקובה, הגיב לורנצו גואריני והרחיב מיד את הספקטרום למערכות האנטי-פירטיות במפרץ גינאה וסומליה, בהתחשב בכל המשימות האיטלקיות ברצועה האפריקאית הענקית כגוש אחד.

הבחירה של גוריני אינה מקרית. כשמסתכלים על מפה גיאוגרפית של היבשת, קל לראות שההתערבות במפרץ גינאה, זו שבניז'ר ​​ומאלי, וזו שבסומליה יכולה להיחשב כמרכזי עצב אמיתיים של אינטרסים איטלקיים, שאם בשילוב עם דמיוני קווים, כאילו הם בונים קו גבול חדש. לימונים שאינם מייצגים את זו של השטח הלאומי, מן הסתם, אלא מה שיש לראות בכל המובנים כאזור בעל עניין אסטרטגי ראשוני למדינה. הגנה על איטליה שם פירושה לא רק תמיכה באינטרסים שלנו באזור, אלא גם "מיקור חוץ" של כמה סיכונים שניתן לפתור עוד לפני שהם מתפוצצים בשאר היבשת. או אפילו קרוב לגבולותינו (מקרה מקרה: סחר בבני אדם בלוב).

אתגר שברור שאינו רואה אותנו לבד. איטליה מוצאת עצמה מתמודדת עם מעצמות המושרשות זמן רב באותם אזורים - בפרט בצרפת - אך גם עם שחקנים חדשים המתעוררים ומקשים יותר ויותר לנוע באוטונומיה מלאה.

סין, גיבורת השלב הארוך והמורכב של חדירה ליבשת אפריקה, שמה כבר מזמן את הכוונת לאזורים שהיו בעבר זכותם של האימפריות הקולוניאליות האירופיות הוותיקות.

רוסיה, עם הבחירה להיכנס לסכסוך לוב ועם ההסכם לבסיס הימי בסודן, קבעה את היכולת לנוכחותה ברחבי הים התיכון המוגדל. ולבסוף אסור לשכוח את טורקיה, שלא רק בנו נוכחות פוליטית וצבאית איתנה בסומליה - כפי שהזכיר לנו המקרה של סילביה רומנו (v.articolo) - ובלוב, אך יזמה מדיניות של התרחבות חזקה בכל חגורת סאהל, אפילו באזור בו צבא איטליה התערב או יתערב. כל זאת בתרחיש שרואה גם מעצמות אזוריות יותר ויותר דינמיות כמו המלכות הערביות ומצרים.

בהקשר סוער כל כך, הבחירה הכפויה ברומא היא להתמקד במוצבים אלה כדי להימנע מלהימחץ על ידי סכסוך שעלול להיות מסוכן. אתגר שדורש לא רק כישורים טקטיים ודיפלומטיים גדולים, אלא בעיקר אסטרטגי. קשה, אם לא בלתי אפשרי, לעשות הכל בעצמך. ובמובן זה, הקריאה למחויבות מחודשת של נאט"ו בחזית הדרום, זו של הים התיכון, נראית חשובה מאוד, ונמנעת ממעורבות מוגזמת וכמעט בלעדית בחזית המזרחית. משחק שיהיה צורך לשחק על ידי התמקדות גם באיזון מחדש של מרכזי הכוח האירופיים שנראה קרוב יותר ויותר.

לורנצו ויטה (המרכז ללימודי גיאופוליטיקה ואסטרטגיה ימית)

_{צילום: משרד הביטחון / שינחואה}