אם 2023 מתעצבת עבור הקנצלריות המערביות כ"שנת התעצמותה של מלחמת רוסיה-אוקראינה", עבור אלו האפריקאיות היא עלולה להירשם להיסטוריה כ"שנת תחילת סופו של סיוט".
כשמדובר באלימות דתית ובין-דתית, אין מנוס מכך שניגריה היא אחת הדוגמאות הראשונות שעולות בראש. ענקית דמוגרפית המאוכלסת על ידי למעלה מ-230 מיליון תושבים הדוברים יותר מ-500 שפות אזוריות ומוחזקת יחד רק על ידי השפה האנגלית, ניגריה הייתה, מאז הקמתה כמדינה עצמאית, מאופיינת בהתנגשויות אלימות בעלי אופי אתני ודתי כאחד. העמידו זה מול זה את הניגרים עם הרקע השונה ביותר.
תן לי להיות מאוד ברור; הסכסוכים הפנימיים של ניגריה אינם בעלי אופי דתי בלבד (!) ולעתים קרובות הם קשורים לסיבות הרבה יותר פרוזאיות כמו חלוקת שטחי עיבוד ומרעה בין הקבוצות השונות הישיבה והנוודות למחצה המאכלסות את השטחים הרחוקים מהגדולים. ערים, כפי שקרה בתקופות טרום-קולוניאליות כאשר אדמות אפריקה היו נתונות למצב מלחמה כמעט קבוע.
עם זאת, נכון גם שבמדינה המחולקת כמעט בצורה מושלמת לשניים בין נוצרים למוסלמים ומאופיינת באוריינות מהירה (לפי האו"ם בשנת 2018 62% מהאוכלוסייה היו יודעות קרוא וכתוב, כאשר אחוז האוכלוסייה הגברית עומד על 71,3% וזו של נשים ב-52,7%), שיש לה השפעה טבעית של התפוררות מבנים חברתיים ארכאיים מסורתיים והאצת תנועות פנימיות עם המהפך החברתי הבלתי נמנע, הדת בסופו של דבר הופכת למכפיל כוח מסוכן של מתחים פנימיים, עם סיכון של התפרצויות אלימות קטסטרופליות.
האחרונה של "ההתפרצויות המגמטיות" הללו החלה בשנת 2009 כאשר, עם מותו של מנהיגה הכריזמטי, אוסטז מוחמד יוסף, הארגון שיצר, ג'מעת אהל א-סונה ליד-דוואח ואל-ג'יהאד, הידוע בדרך כלל בתור "בוקו חראם", החלה התקוממות אלימה נגד מדינת ניגריה אשר תוך 14 שנים הביאה ל כמעט 400.000 הרוגים.
מנהיג של בוקו חראם לאחר מותו של יוסף הוא היה עד מותו בקרב בשנת 2021, אבו מוחמד אבובאקר אל שייקאווי, הידוע בדרך כלל בשם המלחמה אבובקר שקאו. במשך שנים הפיצה הקבוצה הסונית-סלפית טרור בצפון-מזרח ניגריה החל ממקדשה הממוקם ביער הסבוך של סמביסה, והרחיבה את מגוון פעילותה גם למדינות שכנות באזורים שבהם מתגוררים בני אותה קבוצה אתנית קאנורי. המהווים את הרוב המוחלט של חברי הארגון ולכן יש סיכוי גבוה יותר שיצטרפו אליהם. ובכל זאת ההצלחה היחסית של בוקו חראם זו הייתה גם הנחת היסוד של דעיכתה משום שהיא גרמה לכל מדינות האזור לאחד כוחות כדי לארגן קמפיין יעיל נגד התקוממות.
בשנת 2015 מדינות קמרון, צ'אד, ניז'ר ובנין החליטו לשלב כוחות עם אלו שניגריה כבר פרסה בשטח על ידי יצירת מה שנקרא כוח המשימה המשותף הרב-לאומי (MNJTF) אשר לאורך השנים וקיבל סיוע והכשרה צבאית מ. השותפים הבינלאומיים השונים יותר ולא תמיד ביחסים טובים זה עם זה (ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה, ישראל, איראן, רוסיה, סין, רק אם להזכיר כמה), התפתחו והפכו למכשיר יעיל של אנטי- מלחמת גרילה מסוגלת לא רק לשרת את השטח אלא גם לרדוף אחרי לוחמי הגרילה האיסלאמיים עד למקומות הקדושים המרוחקים ביותר שלהם. לא רק זה, כמו גם עם הכוחות המוצבים על ידי מדינות האזור, בוקו חראם הוא גם נאלץ להתמודד עם הצמיחה המתקדמת של השפעתה של מה שמכונה המדינה האיסלאמית על אדמת אפריקה.
בתקופה שבין 2015 ל-2016, אבובאכר שקאו הנבון חשב למעשה לנצל את עלייתו של דאעש ברחבי העולם כדי למשוך סיוע וגם להרחיב את טווח הפעולה שלו בארצות האינטרס שלו (אזורי המגורים המסורתיים הנ"ל של אנשי קאנורי). עם זאת, היחסים הידרדרו במהרה, ושקאו זכה ל"נידוי" מהמנהיג הבלתי מעורער של המדינה האסלאמית, ʾIbrāhīm ʿAwwad ʾIbrāhīm ʿAlī Muḥammad al-Badrī as-Sāmarrāʾī, תחת הציבור הרחב, הידוע יותר לציבור הרחב. ה"נידוי" הזה העניק את הזכות להולדת צלע "מפוצלת" בתוך בוקו חראם, שב-2016 קיבלה את השם של המדינה האסלאמית של מחוז מערב אפריקה (ISWAP) בהנהגתו של אבו מוסב אל-ברנאווי הכריזמטי.
למרות שהמקורות לגבי חייו של אל-ברנאווי אינם ייחודיים (יש הסבורים שהוא בנו של המייסד המקורי של בוקו חראם, Ustaz Mohammed Yusuf, אבל אחרים לא) אולם נכון שהוא התגלה כאסטרטג מצוין ודמות המסוגלת למשוך הסכמה, בהתחשב בכך שהיצור הפוליטי-טרוריסטי שיצר הצליח במהרה ללכת על רגליו ולגרוע התרחבות מרחב לאותו הדבר בוקו חראם.
כך נדחס בין שתי מדורות (מצד אחד הכוחות של כוח משימה רב לאומי משותף ומצד שני אלה של המדינה האסלאמית של מחוז מערב אפריקה) ב-7 השנים האחרונות הארגון הסלפי לא עשה דבר מלבד לאבד שטח, לאט אבל בטוח.
מותו של אבובאקר שכאו, שפוצץ עצמו בהפעלת אפוד הנפץ שלו ב-19 במאי 2021, כדי לא ליפול לידי כוחות אויבו השנוא אל-ברנאווי, תרם אז להחלשת הארגון.
על פי דוח שפורסם ב-14 במרץ 2023 על ידי מדד הטרור הגלובלי (GTI), לאורך 2022 בוקו חראם היא הייתה אחראית ל-6 התקפות טרור שגרמו למותם של 63 בני אדם, בעוד שבאותה תקופה פעילותה של ISWAP גדלה וגרמה ל-40 פיגועים שגרמו ל-168 הרוגים. בהחלט, למרות הכל בוקו חראם נשאר פעיל ואלים, כפי שהוכח מהרג של 37 דייגים ב-8 במרץ 2023, ממש מחוץ לכפר גוגו, במדינת בורנו, בצפון-מזרח ניגריה, אבל בהתחשב בכל מה שברור שרגע ה"דקדנס" של הארגון הוא סופי.
הפגיעה הקשה ביותר בקרב אלה אשר בוקו חראם סבל לאחרונה נגרם בתקופה שבין ה-7 ל-11 במרץ כאשר הכוחות המזוינים של ניגריה (FAN) זיהו את התנועה לעבר גבולותיהם של טור אדיר של אנשי מיליציה מ בוקו חראם מלווים במשפחותיהם. הטור נע במעלה נהר קמאדוגו יוגה, ככל הנראה לכיוון אזור אגם צ'אד, כדי להימלט מלחץ ISWAP.
לאחר התקפות חוזרות ונשנות באמצעות מטוסי Baykar Bayraktar TB2 UCAV מתוצרת טורקיה ומסוקי קרב Mi-35M ממוצא רוסי, תקפו חיילי הקרקע הניגריים את האויבים בכוח והצליחו להכריע אותם. בסופו של דבר כ-960 אנשים, רובם נשים וילדים, נלכדו והועברו לידי שלטונות ניגריה בעוד מספר לא ידוע של מחבלים מתו במהלך הקרב.
אם האפוס העגום של בוקו חראם באפריקה מתקרב סוף סוף לאחר 14 שנים של טרור ומוות, יחד עם זאת הכרחי לנו לא להתמכר לתחושת שאננות כי מצד אחד, כפי שכבר הוזכר לעיל, החלל שהותיר על ידי בוקו חראם מתמלאת על ידי ה-ISWAP הקיצוני עוד יותר, ומצד שני, נטו לפונדמנטליזם האסלאמי, ניגריה בכל זאת מציגה בתוכה כל כך הרבה "קווי שבר סיסמיים" ברמה סוציו-אקונומית ואתנית-דתית שללא ספק מגיע לה את השרביט של מפעל אי היציבות הגדול ביותר ביבשת אפריקה.
