לאירופה (ולעולם) נדרש מעט מאוד לזכור פתאום שבסוריה המדינה האיסלאמית מתנהלת ללא בלמים כבר שנים.
לפני פחות משבוע בעיתוני העולם המרכזיים הוכרזה ההתעוררות של רוסיה לחזית הסורית.
לאחר שהחליטו - ברוגע - עם מי לצד ומי להפציץ (כאילו היינו על הבר עם חברים) עכשיו במחצית אירופה הלוחמים מכים על המדרונות ורוחות המלחמה שורקות בשמי סוריה.
ההפשרה החלה רשמית, בואו נשום את התותחים שלנו.
זה היה רק עניין של זמן שמשהו בין סוריה, לוב ועיראק יעבור, אבל התקווה הייתה שנעבור תחילה לסניף הפוליטי ואחר כך לסניף הצבאי.
התערבות היא הכרחית לחלוטין, אך מכיוון שלעולם לא נמאס לומר זאת עליה להיות חכמה ומתוכננת כך שתרגיל של מזוכיזם לא יהפוך להיות טהור ופשוט.
לאור זאת, סוריה הייתה המעוז האחרון שהיה עלינו לגעת בו.
מבחינה פוליטית מדובר במפוצץ שממנו אירופה לא תצא בקלות, יש כוחות רבים על המגרש וכולם בעלי אינטרסים ספציפיים בשטח סוריה.
מבחינה צבאית - בנוסף לסיכון בנפילה בסגנון - ההחלטה להתערב ללא תמיכה בפרויקט גדול יותר המכוון לעתיד לא תשולם בשטח.
ההפגנה המעשית היא שאנחנו מפציצים אבל אנחנו עדיין לא יודעים מה אנחנו מכים, שמזכיר את הסיפור העצוב של סעודיה ותימן שהחל בסוף מרץ.
אם בסוריה לא הייתה מדינה אסלאמית שהיא לא השכנה שהיינו רוצים, אף אחד לא היה ממהר לתדלק את המפציצים.
במשך ארבע שנים בסוריה אנו מתים מרעב ומלחמת אזרחים, אחד התיאטראות המתועבים ביותר שזכרנו מאז סיום מלחמת העולם השנייה, ובכל זאת ישבנו בנוחות ושוחחנו על משהו אחר.
כעת החיפזון לעשות מעשה עשוי לגרום לסוריה להכפיל לתהום גרועה עוד יותר.
כדי להבין טוב יותר את ההתפתחויות הגיאו-פוליטיות והצבאיות האפשריות של הסיפור, חשוב להבין תחילה אילו משכבים נעים על לוח השחמט הסורי ומדוע.
הנקודה הבלתי ניתנת לניתוח הראשונה היא ללא ספק הדמות המורכבת של בשאר אל-אסד.
יכולנו לדבר על זה במשך ימים ארוכים אבל אסד הוא עדיין נשיא סוריה והוא אחד מהבריחים החשובים ביותר בשטח, נקודת המשען האמיתית שסביבה סובב המאבק בטרור.
תפקידה מכריע בכל התערבות, מצבאית לפוליטית. סוריה "שלו" היא עכשיו רק עוקץ של אדמה קרועה ורעב, אסד רק צריך להבין כיצד להציל את ההצלה.
בימים האחרונים הוא הצהיר שהוא זקוק לעזרה רשמית נגד המדינה האסלאמית (בזמן טוב!) וכי הוא רוצה לוותר על העמדות הפחות חשובות במדינה לטובת ביצור הנקודות האסטרטגיות. אסד מתכוון אפוא לייצר עמוד שדרה מבוצר וחמוש ממנו להתחיל פגיעות נגד IS אך לא ברור מה יעשה נגד המורדים.
כאשר רוסיה ואיראן ממהרות להזיז מנגנון צבאי חלוד, דמשק מאבדת גם את מעוז הניטרליות האחרון: הדרוזים.
הדרוזים הם מיעוט אתני ודתי מזרח תיכוני שמקורו בלבנט המדברים ערבית.
בסך הכל יש קצת יותר ממיליון וחצי אנשים, שגרים בשטח החורג מגבולות המדינות הנוטות סביב רמת הגולן. אמונתם מערבת אלמנטים של יהדות, אסלאם, נצרות ומעט הינדו, אבל הדוגמות של אמונתם שמורות ליוזמים בלבד. רק מומחים יכולים ללמוד את זה, ודתיים מתכנסים בימי חמישי וראשון במקומות ללא תמונות.
למאפיינים אלה הם נחשבים לכופרים על ידי אסלאמיסטים קיצוניים, ובמיוחד אלה של הענף הסלפי, המהווה את האידיאולוגיה העומדת מאחורי אל נוסרה ואיס.
אין טעם להדגיש עד כמה אנשים אלו נתונים לחיסול קרוב.
אך מדוע הדרוזים חשובים במאבק אזרחי זה?
ראשית, התנהגותו של אסד היא סמלית, שמצהירה לראשונה שהוא רוצה להציל את סוריה ממדינת ישראל וממלחמת האזרחים ותוך פחות מעשרים וארבע שעות מצליחה להגביל את הסיעה היחידה שעדיין נייטרלית.
בלילה שבין ה- 5 ל -6 בספטמבר פיצצו את עצמם שתי מכוניות תופת בעיר סווידה והרגו כמה מנהיגים דתיים דרוזים וכשלושים איש.
אז במלחמה בסוריה, הגרילה הדרוזית מופיעה לראשונה.
השייח 'ואהיד בלוס, דמות דתית שמוערכת מאוד על ידי האוכלוסייה ומתה בהתקפה זו, התנגד למשטר דמשק אך היה גם מתנגד של הקבוצות הג'יהאדיסטיות.
התגובה של האוכלוסייה המקומית הייתה לקחת נשק ולצוד את אנשי הביטחון של אסד. הקבוצה האתנית שנחשבה מאז ומעולם קרובה לדמשק, מאמינה כי האחרונה החליטה לחסל את בלוס, מה שמפעיל את מרד התושבים המקומיים.
אסד מאבד אפוא בעלות ברית יקרות ובהינתן רוחות המלחמה, אף אסטרטג מיומן לא היה מתמודד עם החלק המי יודע כמה בסכסוך.
כוחות דמשק - למרות אויבים שזה עתה נרכשו - מצאו חסד עם שני מתווכים מצוינים.
ממשלות מדריד ווינה שוברות את הטאבו וטוענות שהגיע הזמן לנהל משא ומתן רציני עם אסד לא רק במפתח ממלכתי אנטי-אסלאמי, אלא גם לעצור את השמדת שיטתית של המדינה.
הנוקשים ביותר אפילו לא ירצו לשמוע השערה כה מופרכת, אבל החיים (אפילו הבינלאומיים) אינם עשויים רק מעקרונות, פרגמטיזם יכול באמת להציל אותנו מסוריה שנמצאת בידי הח'ליפות.
בהחלט מחוץ לפזמון היא צרפת שגם במקרה זה - ובצד אחד - חד צדדי - בוחרת ב"הפצצה ואז לראות "כי בלוב כבר עשתה את נזקיה. לא ידוע מה או מי מפציץ, גם מכיוון שהמקורות הצבאיים באליזה מדברים על טיסות סיור כדי להבין את עמדותיה הרגישות של ה- IS ובהמשך להרוס אותן.
אם אוסטריה וספרד החליטו לדבר מחוץ לקופסה, רוסיה; איראן וחיזבאללה מוכנים להישאר לצד אסד בדרך בלתי ניתנת לחלוף ולא לגמרי לא מעוניינת.
ולדימיר פוטין, בסרט גיבור בינלאומי שהתגלה מחדש, מתמקד כולו בלוח השחמט הסורי ובכלל במזרח התיכון.
נראה שהכוונה היא לתווך בין דמשק לבין הממשלות המערביות בהן היה פוטין היה משמר את ריח הבחירות, נניח דמוקרטיות, בגבולות סוריה.
הידיעה האחרונה היא שאסד יהיה מוכן להיכנס לבחירות לפרלמנט ולהרכיב קואליציה עם אופוזיציה "סבירה", לחלוקת הכוח.
אם זה באמת היה קורה, בהכרח פוטין יהיה במרכזו של המשחק הפוליטי הזה, מיותר לציין שאם רוסיה תניח את דגלה על הצעה כל כך עסיסית, משהו כבר רותח.
לא מרוצה, פוטין גם קורא לארצות הברית וסעודיה להזמין בקואליציה נגד האומות שהוא תומך מזה זמן.
לעומת זאת, לקואליציה הפנטסטית הזו אין עדיין תוכנית התקפה ואפילו לא אחת לעתידה של סוריה, ניצחה את המדינה האסלאמית, למעשה, מה יהיה על אסד?
בנוסף לאינטרס פוליטי מהותי, רוסיה עוסקת גם בגבולות סוריה באמצעים וחיילים, היחידות והמשקל שיש להן בסכסוך לא ידועות לנו.
בהתחשב בהתכנסות של כוחות אסד לתפקידים חשובים יותר, נראה כי פוטין מתפתה מאוד למקד את כל הארסנל שלו בעיירה לטקיה.
העיר ממוקמת רק 85 ק"מ מנמל טרטוס, מקום הנחיתה היחיד של הצי הרוסי בים התיכון. הנמל הוענק לניהול במוסקבה בשנת 1971, ויכול להכיל עד ארבע ספינות בינוניות.
השליטה בשדה התעופה לטקיה, שעל פי השמועות כבר בידי הכוחות הרוסים, הפחידה את ארצות הברית שבתגובה הגישה בקשה רשמית ליוון לשלול מרוסיה את השימוש במרחב האווירי שלה לטיסות לסוריה.
במשך כמה שעות המצב הסתבך עוד יותר בגלל סירובה של בולגריה לטוס מעל מרחב האווירה שלה להביא אספקה לסוריה עם האנטונובים הרוסים בעוד הונגריה קיבלה הצפה ומחכה לשמוע את המטען בכל רגע להעביר את השמיים שלו.
בולגריה, שאינה מעוניינת בסוריה, הייתה לאחרונה נושא לתרגילי נאט"ו מאסיביים בהובלת אמריקה, המאפשרים לנו לחזות גישה לתחום השפעת קבלת ההחלטות עם כוכבים ופסים.
מה שפעם היו "מדינות חיץ" בין המערב לגוש הסובייטי כיום, משחק משחק חשוב בזירה הבינלאומית מכיוון שכדי להבטיח את תפקידה במזרח התיכון, הפדרציה הרוסית צריכה בהכרח להשלים עם הממשלות הלאומיות במזרח.
בגיאו-פוליטיקה של המזרח התיכון, סוריה היא מדינה מרכזית, אך היא גם על לוח השחמט הבינלאומי, טעות לא נכונה והמערב מאבד את האזור כולו.
כשיש אינטרסים אדירים על כף המאזניים כמו במקרה זה, לא ניתן יהיה להעלות על הדעת שלא לדעת כיצד מתכוונת אמריקה להתנהג.
ההתנגדות כלפי מדיניות הכוכבים והפסים עלתה למשטר אסד את הכללתו ברשימה השחורה כ"מדינת סוררים "מיד לאחר התקפות מגדלי התאומים.
הגורמים התומכים בהחלטה זו הם שונים: בעיקר תמיכה פוליטית, כלכלית וצבאית במפלגה הלבנונית חיזבאללה והגנה על חמאס. העוינות ההולכת וגוברת כלפי ישראל, מדינה עמה, מעולם לא חתמה על שום הסכם שלום מאז 1948.
אחרון חביב, הקרבה האידיאולוגית לאיראן, שבתורה יש אינטרסים גדולים במדינה.
בנוסף לשלוח קצת עזרה למורדים וכמה מל"טים באופן אקראי, אמריקה לא הרחיקה לכת בשאלה הסורית אלא השפיעה על החלטותיהן של מדינות אחרות.
אובמה העדיף (עם פיתול שלא נראה מעולם) להעביר את אחריותו לאירופה ובאופן מסתורי - למדינות מתעוררות, וטען כי מעבר הכוח עבר לידי מדינות אחרות.
דרך אלגנטית למדי להוריד אחריות על התערבות צבאית למדינות שלישיות.
מציאויות כמו סין ויפן אפילו לא חולמות לדרוך רגל על לוח השחמט של המזרח התיכון, ופחות מכל המדינות המתעוררות שיש להן מספיק בעיות בפני עצמן יעשו זאת. נראה כי המעורבות היחידה קשורה לסחר בנשק אך לא יותר מכך.
כך מנע אובמה את הקשר האמיתי של הבעיה להגיע לראש: התנגדות הברזל של רוסיה להתערבות בסוריה.
פוטין מודע לאופן בו התנהלו הדברים במצרים ובלוב וטו על כל החלטה הכרוכה בהתערבות מזוינת, וטען שאם אסד ייפול, הוא ייפול בידי בני עמו.
אם זה היה מהלך מנצח או לא זה לא ידוע לנו, אבל אמריקה, עם התירוץ של שינוי הכוח הבינלאומי, שטפה את ידיה ואת מצפונה.
לאיראן, לעומת זאת, יש רעיונות מאוד ברורים לגבי מה שהיא רוצה בסוריה: להיות שם בכל מחיר.
סוריה החזיקה מאז ומתמיד בעמדה מרכזית באסטרטגיה האזורית האיראנית, והוכיחה כי היא חיונית לאינטרסים האסטרטגיים של טהראן.
דמשק היא התפוצץ העיקרי נגד ישראל שעובר גם בחיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.
על פי ההערכה, הרפובליקה האיסלאמית השקיעה 25 מיליארד דולר בתמיכה כספית לממסד הבעת 'בסוריה בשנים האחרונות.
גורמים המקורבים מאוד למנהיג העליון עלי חמינאי אמרו: "אם נאבד את סוריה לא נוכל לשמור על טהראן." זה מבשר את כל האינטרס האיראני לשמור על בריתו יציבה ככל האפשר.
האיש שהעניק אינטרס לאומי מחריד זה הוא הגנרל קאסם סולימאני, מפקד יחידת אל קודס של שומרי המהפכה האסלאמית.
הנושא המדובר הוא חוד החנית של הצבא האיראני, מעוטר ומוערך כמו סלב, הוא מייצג את כל החרדות שיש למדינתו כלפי סוריה.
האסטרטגיה של סולימאני מחולקת לשתי נקודות: הראשונה מורכבת בהקמה ומימון של מיליציה של 150 אלף יחידות, המכונה ג'אש אל-שבי, במטרה לתמוך בפעילות הצבא הסדיר הסורי בעתיד.
הנקודה השנייה מתייחסת לאימונים, לתמיכה צבאית ומודיעינית הן לג'יש אל-שבי והן לצבא סוריה על ידי כוחות היבשה של פאסדראן (אירג'ק), יחידת אל-קודס, שירותי המודיעין, חיזבאללה. ותצורות שיעיות פריליליטריות מארצות שונות.
הכוח הנוסף בשטח הוא חיזבאללה, שהאינטרסים האסטרטגיים שלו חופפים לאלה של איראן.
מנהיג מפלגת האל, חסן נסראללה, בשנת 2013 הדגיש בטהרן כי יש לפרש את מעורבות התנועה במלחמה הסורית כמאבק להישרדותם האזורית של השיעים נגד הקיצוניות הסונית ההולכת וגוברת.
לחיזבאללה כוח של 2 שיעים לבנונים שגויסו מכפרי הגבול בשטח, נוכחותו בעיירה לטקיה איבדה את כוחה לאחר שלוש שנים של לחימה רצופה.
המשימה העיקרית של האיראנים וחיזבאללה היא לפיכך להחזיר את כוחות ממשלת סוריה ממתנה של בית ספר סובייטי, סטטי ורגיל לפעול בשטחים פתוחים, למערכת זריזה יותר ובעלת יכולת טובה יותר להתמודד עם המרד באמצעות הכשרה טכניקות של לוחמת גרילה ולוחמה עירונית.
בזכות האימונים האינטנסיביים והכוחות הקונבנציונליים הזה, אסד ימשיך לשמור על מוגן הנחש ההוא שמבטא מדרום דמשק מטפס עד צפון לטקיה לאורך גבול לבנון.
מערכת היחסים בין ישראל לסוריה ודאי אינה במצב בריאותי מצוין.
ב- 21 באוגוסט 2015 ירה סוריה ארבע רקטות לעבר ישראל מאזור קוניטרה, ברמת הגולן, וזה לא קרה מאז מלחמת 1973. ישראל הגיבה תוך מספר שעות בפיצוץ ארטילרי נגד ארבע עשרה מיקומים בשטח סוריה. , בין עשרה לחמישה עשר קילומטרים מעבר לגבול, ברצועת שטח שנשלטת על ידי צבא דמשק. מדובר בהפצצה החזקה ביותר נגד סוריה מזה ארבעה עשורים, בהתחשב בכך שבשנים האחרונות נערכו סבבי מרגמה מהצד הסורי וכי ישראל החלה לפגוע מעבר לגבול החל מפברואר 2013, כדי לחסום את העברת הנשק המתוחכם. כלפי הקבוצה הלבנונית חיזבאללה.
הפיקוד הישראלי טוען כי לא הצבא הסורי הוא שירה את ארבע הרקטות, אלא החלק הפלסטיני מכוח קודס האיראני.
הכוח אל קודס הוא המחלקה האיראנית העוסקת במבצעים מיוחדים בחו"ל ופועלת בזכות התמיכה והנוכחות של מיליציות מקומיות. במקרה זה, לטענת הצבא הישראלי, היו אלה ארבעה גברים מהג'יהאד האיסלאמי, קבוצה פלסטינית מעזה שיש לה מטה בדמשק. יתרה מזאת, אין קבוצה אסלאמיסטית באזור שבשנים האחרונות לא הקימה בסיס בסוריה, כמו חמאס וחיזבאללה (וגם ה- PKK, שאינו איסלאמיסט).
גם בגלל הקרבה האידיאולוגית שלה לאירן, ישראל בהחלט לא יכולה להרשות לעצמה החלטה פרו-סובייטית והיא מקווה לדחוף לפוליטיקה האמריקאית להתערב מראש.
כפי שניתן לראות, לא הייתה סיבה טובה להתחיל להפציץ את סוריה הקרועה והמחלוקת שכבר.
אירופה, לפחות הפעם, יכולה להגביל את עצמה לעידוד ההסכמים עם אסד והמדינות התומכות בה, להזמין אותה למצוא פיתרון מתאים גם לעתיד.
קוצר הראייה הקטן של אירופה בענייני מזרח התיכון ידוע למדי, רק זכרו את עירק ואפגניסטן, אך בסוריה ישנם אינטרסים החורגים מאזנים אזוריים ואף מאיימים על הביטחון העולמי.
מעבר למחלוקות הנצחיות בין הגושים הסובייטים והאמריקאים, מעבר לחשק לשרוד של תאי טרור ורפובליקות בעלות טעם ספק, אנו מגיעים לליבה הקשה של השאלה הסורית הקוצנית: IS.
מדינת האיסלאם של עירק וסוריה (דאעש) שינתה אז את שמם רק למדינה האסלאמית היא יצור מוזר המורכב קצת כמו ארגון טרור, קצת כמו יחידת גרילה, צבא מובנה ולבסוף קצת מוסדות צניחים .
השורשים חזרו עד לפני 25 שנה, היישר מידיו של אבו מוסאב אל זרקאווי, שהקים את אל-קאעידה בעירק בשנת 2003, אשר בתורו יעבור בשנת 2011 בהנהגתו של אל בגדאדי.
זה היה בשנת 2011 ששמה של המדינה האיסלאמית בעירק הקפיץ לראשונה.
אל בגדאדי הוא עירקי ובניגוד לאל זאקאווי, הוא משתמש ברשת היחסים השבטית שלו בכדי להרחיב את הברית האנטי-שיעית.
במקרה, בסוריה השכנה מדכא הנשיא העלאווי, ולכן בשאר אל אסד השיעי, את הרוב הסוני אך אינו שולט בשטחים הגובלים בעירק. ISI נכנס לסוריה, במאי 2013 כובש את העיר רקקה ושמה שונה ל"איזיס ", המדינה האיסלאמית עירק וסוריה.
ה- ISI תפח בסוריה עם בואם של הג'יהאדיסטים מהעולם האסלאמי ומאירופה ויש בו 50 לוחמים. עם הבליץ, ביוני 2014 מעביר אל שישאני (סגן אל בגדאדי) טור ממונע מסוריה לעירק וכובש את מוסול המונה 2 מיליון תושבים.
לאחר מכן הקים אל בגדאדי את המדינה האסלאמית על כמעט חצי סוריה וחצי עירק. חליף, המדריך הרוחני והפוליטי של כל העמים האסלאמיים, שולט בעצמו באופן אוטונומי ושולט בעשרה מיליון נושאים.
האידיאולוגיה הנועזת של IS מבוססת על טוהר האסלאם בנוסח הסלפי: יש לחסל את מי שלא מסתגל.
השיעים, הנוצרים, היזידים, הכורדים והאנשים הרוסים בסופו של דבר נמצאים ביעד.
קריאה מילולית של הקוראן היא המלט של מדינת הפסאודו הזו, שמובילה אותה להצדיק רצח, שעבוד, אונס. אכזריות ההוצאות להורג משמשת להפחדת האויבים, לגלוון הקיצונים, כאזהרה לביישנים.
המדינה האיסלאמית אינה מכירה בקהילה הבינלאומית ולכן היא אינה צריכה לבנות מדינה כדי לתת לגיטימציה לעצמה בקהילה הבינלאומית.
הממלכה ההיברידית הזו שלדעתנו מבוססת על סטריאוטיפ ישן כמו אל-קאעידה הצליחה להתגבר על מצוקות העבר לעלות מאפרה.
IS עולה מאפר אל-קאעידה, שהופך על ידי טעויות משלו לכלי טרור פונקציונלי ביותר.
סוריה למדינה האסלאמית מייצגת מקור גיוס ומחיה כספית, לא יעלה על הדעת שהיא תוותר עליה בלי להילחם בסיכון הכל.
בידי "טרוריסטים 2.0" אלה יש חימוש מכל סוג ולכל אירוע, מטען נפץ ועד פלסטיק עד כלי הנשק של הדור האחרון.
גורמים לא מאושרים טוענים כי בשוליים מסוימים של הארגון ברשותם חומר רדיואקטיבי או נשק כימי שישמש כנגד המערב במקרה של פלישה יבשתית.
מה שאנחנו הכי צריכים לחשוש לנוכח פלישה בלתי סבירה, תהיה גישה למקורות שנלחמו באפגניסטן ובעיראק, המסוגלים להעביר את התפיסות שמועילות לניהול מלחמת גרילה ברמות גבוהות.
זה נראה עניין קל לגזע ובמקום זה עם המקור הפתוח של האינטרנט וחיבור לאינטרנט כל אחד יכול לשוחח עם כל אחד, עם מצלמת רשת שאתה מלמד לבנות פצצה גם אם אתה חי בצד השני של העולם.
סיבוב הנשק בקליבר קטן ובינוני הוא תופעה שאפילו לא סופרת אותה.
התחמושת מגיעה מכל רחבי העולם אך מעל הכל מסין, ארצות הברית, רוסיה וסרביה.
המשלוח האחרון שפורסם על ידי מחקר חימוש סכסוכים מנתח כלי נשק ותחמושת שנגנבו מ- IS במהלך קרב קובנה בין ספטמבר 2014 לינואר 2015.
רובי CQ 5.56 מ"מ הסיניים בולטים בייחודם. הם נראים דומים להפליא לרובי CQ שסודן סיפק למורדי דרום סודן בשנת 2013.
רובים תוצרת בלגית נמצאו באזורים הגובלים בלבנון וניתן להעלות הנחה על הגעתם לארץ הארזים, שלא לדבר על רובי סער תקיפה רוסים ואמריקאים מ- AKM ל- M16.
רקטות נגד טנקים M79 ומכונות ירייה סיניות M80.
ההערכה היא כי תחמושת - מכלי נשק אישיים למטוסים - הופקה ב 21 מדינות בפרק זמן משנת 1945 עד 2014, בסוריה יכולנו להיתקל בשרידי מלחמה ממלחמת העולם השנייה וכן בכלי נשק מונחים לייזר מהדור האחרון. .
מהסיבות שצוינו לעיל ולמען מורכבותם של משחקי הכוח שסוריה עוררה, טוב יהיה כי אירופה תפסיק את הטורבינות של מפציציה ולפעם אחת לא אלגנטית יותר מבחינה מוסרית אלא באופן פרגמטי יותר: תמכו באסד.
אין אנליסט, אסד רואה בשליט במובן המילולי של המונח, שליט לא ישתמש בפצצות נגד עמו, גם אם האחרון ירצה לראות אותו בגרדום.
עם זאת, יש לחשוב כי בין הרעות יש לבחור את הפחותה ולעתים להתפשר עימו בכדי להימנע מקטסטרופה.
בכל התרחיש המורכב והמנוסח הזה לא דיברנו על איטליה שעדיין ישנה בשקט כשהעולם מסתובב סביבכם מסתחרר וללא רחמים.
למותר לציין שהממשלה טרם נקטה עמדה לגבי ההתערבות האפשרית בסוריה, אנו אוהבים לפתוח את כל הדלתות ובספק אנו פשוט מהנהנים אך לא עושים דבר.
אחרי 300 אלף מקרי מוות וכמעט 12 מיליון פליטים, אחרי כמעט חמש שנים של לחימה לא מוצלחת, הייתי מתחיל לחשוב על השלום עם שאר העולם ולהחליט באיזה צד אתה רוצה להיות.
המאבק בטרור הוא אחד ויחיד, זה שמנצח אותו אחת ולתמיד, המאבק בטרור אינו זה שהורג בהמה אחת ומאכיל אותה סמויה אחרת.
המאבק בטרור תמיד מתחיל ראשית מהפוליטיקה מאשר מהבטן והפחד.
ראינו כבר מה קורה רק בכמה מטוסים וכמה פצצות, הרבה מקרי מוות, הרבה דמעות וח'ליפות שלא רצינו.
צ'קמייט נמצא מעבר לפינה עכשיו הצעד הבא תלוי בנו.
(צילום: אירנא)
