כשהמשבר במזרח אירופה מעמיק משבוע לשבוע, וככל הנראה יגיע לשיאו בימים הקרובים, כל העיניים נשואות כעת לאיש שהחלטותיו יהפכו את העניינים: נשיא הפדרציה הרוסית ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין.
איש ק.ג.ב לשעבר ולאחר מכן מנהל ה-FSB, פוטין נשאר בצמרת השלטון ברוסיה במשך 23 שנים ולאורך כל התקופה הזו הוא ניסה לעצב את המדינה בצלמו ובדמותו, והצליח בכמה תחומים ובהרבה מאוד פחות באחרים.
כיום פוטין נחשב גם לאדריכל המשבר הנוכחי באוקראינה וגם למי שמחזיק בידיו את המנופים הפוליטיים כדי שיוכל לפתור אותו. אבל האם זה באמת כך?
מכיוון שבהגדרה, אומניפוטנציה שייכת רק לאלוהות, אנו כבר יכולים לומר ללא צל של ספק כי, בניכוי מה שאומרים "מעריציו" הרבים, "וובה" אינו כל יכול ואכן, במהלך הקריירה ארוכת השנים שלו כ מדינאי, הוא עשה טעויות והיסס בדיוק כמו כל מנהיג גדול או קטן אחר. בקצרה: גם הוא "גידר".
אף על פי כן, כמנהיג המדינה שהאינטרסים שלה נמצאים בסיכון הגבוה ביותר במשבר האוקראיני, ושיש לו הרבה (אם לא הכל) להפסיד במשחק הזה, פוטין מוצא את עצמו כעת בצומת דרכים לא נוחה שבוודאי תשפיע על שאר המשחקים שלו. קריירה, פוליטיקה (קצרה או ארוכה) וכן התדמית שהוא יעביר לדורות הבאים.
ראשית, יש צורך להבין, קודם כל, איזה סוג של עמדה מחזיק פוטין בגלקסיית הכוח הרוסית. בניגוד למה שרבים עשויים לחשוב, שיטת הממשל הרוסית אינה ומעולם לא הייתה מסוג "מלוכני" באמת.
ללא קשר לתואר הרשמי שאומץ על פי התקופות ההיסטוריות ("הנסיך הגדול", "הצאר", "קיסר", "מזכיר המפלגה" או "נשיא"), מה שמכונה "המנהיג העליון של המדינה" הוא למעשה מעין "Maximus inter pares", אם להשתמש במונח היקר לקיסר הרומי קונסטנטינוס הראשון הגדול, שאמנם תופס מעמד של בכורה, אך כדי לממשו במלואו, חייב להיות מסוגל להיות "המתווך". "בין המופעים של מרכזי גלקסיית הכוח השונים.
כמה דוגמאות למוקדי כוח כאלה הם: משרד החוץ, משרד הביטחון, המכלול המאגד את גורמי הביון והביטחון השונים, הבנקים הגדולים, המגזרים העסקיים שרואים את הנוכחות הגדולה ביותר של אוליגרכים, הגזפרום, וכו ...).
עד כמה שקשה למי שאינו יודע היטב להאמין, ההשפעה השוכנת בכל אחד מהמרכזים הללו היא כזו שהיא יכולה להעמיד על החבל אפילו את המנהיג הרוסי הנחרץ והרודני ביותר. יש צורך בכמה דוגמאות:
- 13 באוקטובר 1552, הצאר רק בן 300 איוון הרביעי הוביל את חייליו בקו החזית לכבוש את העיר הטטארית קאזאן, ובכך סיים יותר מ-51 שנות עליונות מונגולית-טטרית על אדמות רוסיה. כהוקרה על הניצחון הגדול שהושג, הרימו אותו הוותיקים (גברים מבוגרים ממנו בהרבה ששירתו תחת אביו וסילי השלישי) על מגיניהם כשהם נושאים אותו בניצחון כדרכם של העמים הסלאביים הקדומים והכריזו עליו "גרוזני". כינוי שבימי הביניים הרוסי לא תורגם ל"הנורא" כפי שאנו עושים בטעות היום, אלא ל"האמיצים". למרות התהילה והיוקרה הבלתי מעורערת שהושגו כך, איוון הרביעי נשאר במשך רוב תקופת שלטונו הארוך (XNUMX שנים, רשמית) נתון לחסדי תכסיסיהם של ה"בויארים" (האצולה הגדולה והלוחמת) אשר בהסכמה עם הכנסייה אורתודוכסים, לזמן קצר הם הכריחו אותו לפרוש למנזר, ולאחר מכן נאלצו להחזירו לכס המלכות תחת איום של דפדוף על ידי האנשים ובעיקר על ידי הסוחרים שמצאו את "האלוף" שלהם באיוון הרביעי. מי יכול להגן עליהם מפני הדיכוי והסחיטה של ה"בויארים";
- בתוך ה 1698 הקיסר פיטר הראשון הגדול, שכבר החל ליהנות מפופולריות נרחבת הודות לרפורמות המתקדמות שלו, נאלץ להתמודד עם מרד מסוכן מצד ה"סטרלטסי", האליטה הצבאית של "הצבא הישן" של רוסיה במשך למעלה מ-150 שנה. למרות שהמרד הופסק מיידית, פיטר הגדול מעולם לא נתן אמון במוסד זה שוב ובשנת 1721, בתום "מלחמת הצפון הגדולה" נגד שוודיה, דוכאו ה"סטרלטסי";
- 23 במרץ 1801, הנסיך אלכסנדר פטרוביץ', הפך לקיסר בשמו של אלכסנדר הראשון ממש בעיצומו של הכאוס של "מלחמות נפוליאון". מתוך נטיות ליברליות, עוינות אישית לבריטניה הגדולה ומעריץ כנה של נפוליאון בונפרטה, אלכסנדר לא היה רוצה אפילו בחשאי כל כך שהאימפריה הרוסית והאימפריה הצרפתית שזה עתה נולדה יהפכו לבעלות ברית אמיתיות במעין "דיארכיה" שיכולה הייתה לשנות את גורלה של יבשת אירופה. אולם, טיפשותו של נפוליאון, שרצה להתעקש בכל מחיר ב"שאלת פולין", חשפה את אלכסנדר לשוליים הפנימיים של האצולה הגדולה והאליטות הצבאיות, שדווקא בחוקתה של "פולין החופשית" החדשה (ה. נפוליאון "דוכסות ורשה ") ראתה איום בלתי נסבל על ביטחונה של אימפריה רומנוב. וכך קרה שהצאר הליברלי ביותר שהיה לרוסיה אי פעם נאלץ, בשם מה שהיינו מכנים כעת "סיבה של המדינה" ו"אינטרסים לאומיים" לנהל מלחמה ולתרום לתבוסה הסופית של האחד. שהוא עצמו נתן השראה;
- בתוך ה 1904 ושוב פנימה 1917 מלחים של הצי הבלטי שמפקדתו במבצר קרונשטדט, הממוקם באי קוטלין, ליד פטרוגרד (סנט פטרסבורג), שנחשב עד אז לאליטה של הכוחות המזוינים של האימפריה הרוסית, מרדו מספר פעמים נגד המעצמה המבוססת שהפכה ל- מעין "חלוץ המהפכה" שיביא בקרוב את הבולשביקים לשלטון. כזה היה התפקיד שמילאו המלחים מקרונשטאדט במהלך "מהפכת אוקטובר" שליאון טרוצקי עצמו הגדיר אותם "קישוט וגאוות המהפכה". עם זאת, במרץ 1921, אותם מלחים, עתה רעבים, עייפים ומאוכזבים מהמדיניות הכושלת של "קומוניזם מלחמה" מרדו בכוח הסובייטי בדרישה להפסיק את המדיניות המרושעת הזו ולהחזיר את חירויות האזרח. מרד קרונשטאדט נדחק באכזריות בדם, אולם לנין זיהה את תוקפן של טענות הפורעים וסלל את הדרך לתקופת ה-NEP המאופיינת בפתחים זהירים כלפי כלכלת השוק ושיפור בתנאי החיים במדינה;
- בתוך ה'אוגוסט 1991, המנהיג האחרון של ברית המועצות, מיכאיל סרגייביץ' גורבצ'ב נאלץ להתמודד עם ניסיון הפיכה של מנהיגי האגף הקיצוני ביותר של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, אשר חש מאוים בניהול השלטון על ידי תוכנית הרפורמה איזה מנהיג נמרץ ניסו במעשה זה לדרדר את "רכבת ההיסטוריה" אך נמחצו על ידי ניסיונם;
- 31 בדצמבר 1999 הנשיא הראשון של הפדרציה הרוסית המודרנית, בוריס ניקולאייביץ' ילצין, הכריז במהלך "נאום השנה החדשה" על החלטתו לפרוש מתפקידו ולהעביר את תפקידי ראש המדינה לראש ממשלתו, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין המעורפל דאז. החלטתו של ילצין "לעזוב את המקום" הוכתבה רק בחלקה ממצבו הבריאותי, כפי שנכתב בסיפור הרשמי. למעשה, מאז אירועי מלחמת קוסובו כמה חודשים קודם לכן, וביתר שאת לאחר פלישת המורדים האסלאמיסטים הצ'צ'נים לדאגסטן באוגוסט של אותה שנה, בתוך האליטה הצבאית וסוכנויות המודיעין של רוסיה נוצרה מעשה לא ברור. אך עם זאת פלג כוח רב אשר מאוכזב עמוקות מחוסר יכולתו של הנשיא הזקן והחולה להגן על האינטרסים של רוסיה בזירה הבינלאומית ולהבטיח את בטחונה של המדינה עצמה, החל ללחוץ בהתעקשות רבה יותר על כך שילצין יוחלף ב- דמות צעירה יותר, אנרגטית ופחות שכיבה לטובת האוליגרכים.
אלו הן רק חלק מהדוגמאות הרבות שמנקדות את כל ההיסטוריה של רוסיה ומראות לנו כיצד הכוח במוסקבה (או בסנט פטרסבורג) אף פעם לא באמת נמצא בידיו של אדם בודד ובסופו של דבר, כמו בכל מדינה אחרת, אפילו ב"אימפריה הקלאסית" האחרונה שנותרה בעולם כשיגיע הזמן למה שמכונה "ההחלטות הבלתי חוזרות" (כפי שאמר האיש ב-1940) המושג "התאמת אינטרסים" נמצא גם שם בבית.
עם זאת נוסיף מיד, שמציאות עובדתית זו מועילה לנו מעט אם היא מלווה בטיפשות מצד חלק גדול הן של האליטות הפוליטיות והן מהעולם האינטלקטואלי, שכאן במערב מתקרב באופן שיטתי לרוסיה כאילו זו הייתה ציוויליזציה שללא קשר היא נחותה ויש רק לערעור אותה באופן שיטתי, לדחוק אותה לשוליים, לדמוניזציה ולתקוף אותה כדי להכניע אותה או, גרוע מכך, להרוס אותה. גם במקרה זה, ההיסטוריה צריכה להיות עבורנו "מגיסטר ויטה" ולהזכיר לנו שלמרות שרוסיה אינה באמת "בלתי מנוצחת" כפי שחלק מתעמולה שלה רוצים להציג אותה (לפי החישובים שלי, רוסיה הפסידה רבע טוב מכולם מלחמות שבהן היה מעורב!) נכון באותה מידה שבכל פעם שהמדינה הותקפה מתוך האינטרסים הבסיסיים שלה והתקפת האויב הצליחה לעורר בעם הרוסי גל של דחייה וגאווה פטריוטית כלפי האויב של הרגע, למרות שככל הנראה רוסיה החלשה והרעועה תמיד הצליחה לשחרר כוח תגובה שהדהים את כל העולם.
ערב מבצע ברברוסה, ניסיון הפלישה של הרייך השלישי לברית המועצות, השמיע הרודן הגרמני אדולף היטלר, בהתייחסו לברית המועצות, את המשפט הגורלי: "רק תן לדלת בעיטה טובה כדי להפיל את כל הצריף הרקוב!". לפחות מאז "מלחמת קרים" של 1853-1856 המערב מפציץ את עצמו ואת העולם כולו בכרוזים המכריזים "סופה הקרוב של רוסיה והיעלמותה מהמפות הגיאוגרפיות של העולם".
כנגד כל הסיכויים הללו, רוסיה עדיין כאן איתנו ולמרות 1.160 שנות היסטוריה מאחורינו, אני מוכן להמר שהיא תמשיך להתקיים עוד 1.000 שנים, בין אם נרצה ובין אם לא.
עם זאת, כעת יש צורך לשאול את עצמנו: במשבר הגיאופוליטי הנוכחי עם אוקראינה כנקודת המוקד שלה, כיצד מתקשרים האינטרסים של "המעצמות החזקות" של רוסיה וכיצד הם יתנו בסופו של דבר את החלטות ה"צאר" המודרני?
באשר לפוטין עצמו, אנו יכולים להניח במידה מסוימת של הגינות שבזמן שהסתכל במראה בבוקר שלאחר שטיפת פניו במים קרים, הוא ישמח להסתדר בלי המשבר האוקראיני כי זה עומד לסדוק את מערכת היחסים שלו של "שיתוף פעולה "עם עולם ה"אוליגרכים". הבעיה העיקרית ש"וובה" והאוליגרכים הרוסים והפוסט-סובייטים בתוך ומחוץ לחוג מתמודדים איתה כשהם ניגשים ל"תיק אוקראינה" היא החשש מסנקציות והנזק שהם עלולים לגרום לכיסם.
ב-2014, לאחר הסיפוח החד-צדדי של קרים והתפרצות סכסוך דונבאס, חבילת הסנקציות המערביות אושרה אז, ומעולם לא הוסרה, השפיעה על נכסי האוליגרכים באופן שהיה הכל מלבד ללא כאב. אף על פי שאף אחד מהשמות החשובים לא נחסך, נראה שהתיקים של בני משפחת רוטנברג, שתמיד היו מקורבים למנהיג הקרמלין (בוריס וארקדי, שני "אבות" השושלת, התאמנו מאז צעירים עם פוטין באותו בית ספר לאומנויות לחימה). כדי לפגוש את האוליגרכים, העביר פוטין בחיפזון הצעת חוק שנתנה להם הזדמנות לקבל פיצוי על ידי המדינה הרוסית על ההפסדים שספגו כתוצאה מהסנקציות המערביות. מיותר לציין שברגע שההנגאובר הקולקטיבי סביב סיפוח קרים חלף, העם הרוסי לא לקח זאת טוב כלל. עם זאת, למרות הכעס הפופולרי, באותו רגע היסטורי העובדה שלא נאלץ לאבד את הסכמתם של "הסופר עשירים" הייתה בעלת חשיבות חיונית לפוטין.
כיום ולדימיר נקלע למצב דומה אך הפעם ישנם מוקדי כוח נוספים ש"מושכים את הז'קט": משרד הביטחון ומשרד החוץ. תחת הנהגתם הנבונה של "שני הסרגיים" (סרגיי לברוב וסרגיי שויגו בהתאמה), ה-MID וה-MO (חוץ והגנה בהתאמה) ראו את חשיבותם גדלה מאוד, במיוחד לאור האסרטיביות החדשה של רוסיה בזירה הבינלאומית. תוצאות המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה (ספטמבר 2015). הצבא הרוסי בפרט חווה תחייה אמיתית הן בתוך המדינה והן מחוצה לה ונהנה מגאווה חדשה לאחר עשרות שנים של תסכול כבד בעקבות נפילת ברית המועצות, הקיצוצים בשנות ה-XNUMX וה-XNUMX והסכסוכים בצ'צ'ניה.
את ההשפעה המדכאת שהיתה ל"סוף עולמם" על "גברים במדי הסוואה" ניתן להבין רק בהשוואה למסלול שעשו אנשי הקג"ב לשעבר. במקום לשקוע בדמורליזציה האפלה ביותר, ה"סילובי" ("אנשי הכוח") מיחזרו את עצמם במהירות כ"מקבעים" ו"אנשי עסקים", לעתים קרובות תוך קנוניה עם עולם הפשע, ממש שמו את ידם למשאבים. את "האימפריה האדומה" שנכחדה.
כעת המצב התהפך והצבא הוא שוב עמוד התווך של החברה כפי שהיה בימי ברית המועצות בעוד ה"סילוביקים" נאבקים, לאחר שדווקא היו חסרונותיהם במעקב אחר המצב הגיאופוליטי שהכין את הקרקע לאסון של יורומיידן.
עם זאת, אפילו ההיפר-אקטיביות של הצבא הביאה את חלקו ההוגן בבעיות. נכון לעכשיו, הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית עוסקים ב-3 סכסוכים בו זמנית: באוקראינה מאז 2014, בסוריה מאז 2015 וברפובליקה המרכז אפריקאית מאז 2018 (זה מבלי לספור את המלחמות שבהן שכירי חרב רוסים שייכים ליותר " חברות" מעורבות. או שאינן קשורות למבני הכוח בקרמלין, כמו וגנר המפורסם כיום). אמנם, מנקודת מבט כלכלית, עלות המלחמות הללו נמוכה יחסית למוסקבה בהשוואה לסכסוכים באפגניסטן ועיראק עבור ארה"ב, אבל בכל זאת מתקרב הזמן לדעת הקהל. רוסיה תתחיל לזעוק על החלטה ברורה של כל אחד מהתיקים הנ"ל.
זה מסביר חלקית את הסיבה שבכל אחד מהתיאטראות המבצעיים הללו חלה עלייה דרמטית בפעילות הצבאית והדיפלומטית הרוסית בחודשים האחרונים (אם לומר את האמת לא תמיד שמים לב לקנצלריות המערביות).
ברגע זה באוקראינה אנו עדים לא רק לקרב בין רוסיה לארה"ב על השגת עליונות באומה חשובה אך מיוסרת, אלא גם לפרק נוסף של הסכסוך הפנימי שמתנגד כל הזמן למרכזי הכוח השונים בצל. של "כסאו של הצאר".
לאור ההתפתחויות האחרונות בשטח, נראה שהטנדם שנוצר על ידי משרד החוץ ומשרד הביטחון הצליח סוף סוף לאלץ את פוטין ללכת על קו הפעולה שלו ("שמירה על האינטרסים הביטחוניים הלאומיים") נגד מי שדגל בו. על ידי האוליגרכים אך גם ממרכזי הכוח הכלכליים הפרוגרסיביים יותר ועם היסטוריית עבר פחות אטומה ("שימור הקשרים הכלכליים עם המערב").
בעתיד הקרוב יהיה טוב לכולנו להמשיך לעקוב אחר התהליכים הללו, כי התוצאה הסופית שלהם תהיה, ב-2024, לא פחות מאשר הקביעה של "המנהיג העליון של כל רוסיה" הבא.
צילום: קרמלין / אינטרנט
