מה שאנו עדים במזרח התיכון הוא רק ההתפתחות האחרונה של סכסוך, אחר, בעולם המוסלמי; התפתחות משבר שנגרם על ידי גורמים לא רק דתיים אלא גם ובעיקר בעלי אופי גיאופוליטי.
זהו כישלונה של מערכת פוליטית מלאכותית, שמקורה בחוזה סייקס-פיקו, שאיתו צרפת ואנגליה (בגיבוי רוסיה) הדגישו, בתחילת המאה הקודמת, את אזורי ההשפעה.
סוריה, ירדן, לבנון, עירק, סעודיה הן ביטויים רשמיים של מציאויות מדינה לא מייצגות של העולם הסוציו-פוליטי-דתי שהם מכילים.
מצב ידוע לעוסקים בגיאופוליטיקה על ידי מחקר או אינטרס פשוט, שהוגבר בעשרים השנים האחרונות על ידי תופעת האיסלאמיזציה הגוברת, שמאז השנים 70 השקיעה את כל המדינות המוסלמיות מאלג'יריה לאינדונזיה, בתגובה לא למודרניות. (כפי שאפשר היה להאמין), אך לתהליך המערבנות עצמו.
מערכת מדינתית כושלת - אמרנו - כמוצר הטרו, אותו הציע חוקר אמריקני, ראלף פיטרס, לפני כעשר שנים לבחון אותו עם ניתוח מעניין שכיום ראוי שיקראו (מחדש) בעיון (v. מאמר 2006).
פיטרס, וציין כי האיסלאם עצמו, אך הגבולות שנמשכו על ידי האינטרסים האירופיים במהלך המאה התשע-עשרה, הוא כיצד מרבית הבעיות של המדינות המוצבות בסהר הנמשך מלבנון לפקיסטן, דרומית לים השחור והים הכספי הגיע למסקנה כי ללא שינוי מחדש דרסטי של גבול זה לא ניתן היה להקים מחדש את הסדר הפוליטי (הגיאוגרפי).
לכן, בנימוק על חוסר האפשרות לספק את כל המרכיבים האתניים-דתיים הקיימים, הוא צייר מפה שתמצא את המקום הנכון לפחות עבור הכורדים, הבלוצ'י והמוסלמים השיעים, מיעוטים שנחשבו בסיסיים להחזרת השלום באזור.
במילים אחרות, הוא דמיין מזרח תיכון "חדש", המחליף את הנוכחי, והפעם מכבד את ההבדלים "האנתרופולוגיים" - ולכן אתניים, של מסורת, של דת שפה - של האנשים (העיקריים) שגרים שם, אם כי לא בתוך מסוגל לרצות את כל המיעוטים הנוכחים, כמו נוצרים.
מבנה גיאו-פוליטי חדש, אפוא, המסוגל לחולל מהפכה במפות הגאוגרפיות כפי שאנו מכירים אותן, עם הופעתן של מדינות חדשות והשינויים, במובן הרדוקטיבי והנרחב, של אלה הנוכחיים, ועם מדינת ישראל נכנסו שוב לגבולות ה- 1967.
בין הגופים החדשים במדינה, פיטרס כולל:
מדינה אסלאמית קדושה, מעין הוותיקן האסלאמי הכולל מכה ומדינה, שנשלטה בסיבוב על ידי מועצת בתי ספר ותנועות אסלאמיות השייכים לכל הכתובות האמורות;
מדינת החופש של בלוצ'יסטן שנולדה ממיזוג השטחים השיעים במוצא בלוך של איראן ופקיסטן;
מדינת כורדיסטן החופשית, כולל השטחים בהם מתגוררים כ- 30 מיליון כורדים, כיום בטורקיה, עירק, סוריה ואירן;
מדינה שיעית עצמאית עצמאית, שנבנתה בעירק ואיראן של ימינו משטחים המאופיינים בהומוגניות הודאתית.
הקמתן של ישויות המדינה החדשות, יחד עם ההגדרה המחודשת של אלה שנותרו על פי עיקרון של חלוקה שוויונית אתנית-דתית, תתרחש על חשבון מדינות מסוימות ועם רווחתן של אחרות.
כאן, אזכרה אני מגביל את עצמי לציין את השינויים הטריטוריאליים העיקריים:
סעודיה, בנוסף לאובדן השטחים הקדושים (שהוקמו כמדינה אוטונומית), הייתה מוותרת על אזורים לירדן, לתימן (בעיקר החופים השיעים הצפון-מערביים), ולמדינה השיעית הערבית שזה עתה הוקמה, החופים;
איראן תאבד כמה שטחים עם אפיון אתני הומוגני לטובת אזרבייג'ן, מכורדיסטן החופשית, המדינה הערבית השיעית ובלוכיסטן, ותשיג את מחוז חרת, באפגניסטן של ימינו, בדומה לפרס לפי שפה והיסטוריה;
אפגניסטן, מצידה, תאבד את שטחי המערב לטובת איראן, ותרכוש שטחים חדשים מצפון-מערב מפקיסטן, ובכך תעדיף את איחוד הקבוצות האתניות הנפרדות כעת.
הרעיון של פיטרס, שעבד שנים במשרד ההגנה האמריקני לפני שעזב את תפקידו, מצא מיד הד רחב - וזה כנראה לא מקרי - בהצהרות ששר החוץ האמריקני דאז, קונדוליזה רייס, אמר. בעקבות הפלישה הישראלית לדרום לבנון בשנת 2006, כשהצהיר כי הוא עד ל"כאבי הלידה שיגרמו למזרח תיכון חדש ".
למותר לציין כי עיוות כזה רחוק מלהושג בצורה ללא כאבים, והיום היה מסתכן בהוספת דם לדם.
עם זאת, אין להתייחס להצעת המלומד כתרגיל אקדמי גרידא; אלא כנקודת מבט סביבתה לחשוב מחדש על הגיאוגרפיה של האזור בטווח הבינוני-ארוך, במטרה לשתף באופן נרחב את הצדדים המעורבים.
זה לא יכול להיות תרגיל לשווא, אם אתה חושב על זה בזהירות, מכיוון שתצפית על עירק הנוכחית על שלושת החלקים ההומוגניים האתנית שלה (כורדית, סונית ושיעה) - שלא יעלה על הדעת לפני עשר שנים - והשוואה שלה עם המפה שהציע המלומד האמריקני, נראה כאילו שלו המאמר, במהלך כל הזמן הזה מישהו קרא אותו ביסודיות.
