נראה כי המשבר האוקראיני (אולי) יש בסדר יצר השפעות בעלות חשיבות מסוימת על שיווי המשקל הגיאופוליטי העולמי.
נראה, למעשה, בכל העדויות שלו שפוטין החזיר לשם רוסיה לעלות על הבמה הבינלאומית, כשחקן מוביל וחיוני להתמודדות עם סוגיות פלנטריות מרכזיות.
הרצף הארוך של שרים ומזכירי מדינה שנסעו ללא הצלחה לקייב ולמוסקווה הדגיש גם הוא האקטיביזם הבלתי חד משמעי של חוסר אחדות פוליטית מערבית שצריך להופיע יותר מאשר להיות. המשברים האמיתיים, למעשה, מעולם לא נפתרו מול המצלמות או בהודעות טקסט בטלפון הסלולרי. המשברים האמיתיים תמיד נפתרו באמצעות מגעים דיפלומטיים קרובים, לא גלויים אלא כנים, כנים וישירים. אנשי קשר אליהם מתווספות בדרך כלל שיחות בין מנהיגים. ייתכן שבמקביל ל"מסעות השלום" באמת התקיימו מגעים כאלה. אנחנו בחיים לא נדע. עם זאת, הרצף הארוך של הנסיעות לשתי הבירות שנפגעו מהמשבר, שהתפרסמו רבות ימים מראש ותועדו בדיווחים ארוכים בטלוויזיה, הדגיש את הכפיפותם של פוליטיקאים מערביים לצורך להופיע (ולא לפתור את המשבר), כדי להזין נרטיב אשר, בארצותיהם, מייצג יותר ויותר את הכיוון העיקרי של תשומת הלב הפוליטית.
לא משנה מה חשב לפוטין מלכתחילה, למעשה, זה בהחלט לא היו המחאות התוססות או הסיוע הצבאי הבריטי בקייב או שליחת 3.000 חיילים אמריקאים לפולין שמנעו ממנו להתקדם, שכן ברור שמדובר במהלכים לא עקביים במיוחד. מול יותר מ-130.000 חיילים שנפרסו ממוסקבה לגבולות אוקראינה. ולמעשה, קו המגע בין הכוחות האוקראינים למורדי העצמאות של שתי הרפובליקות העממיות הפרו-רוסיות, דונייצק ולוגנסק, המשיך להישאר "חם" כמו בשמונה השנים האחרונות, מאז השתלטה רוסיה על חצי האי קרים וסבסטופול, נמל צבאי הכרחי המאפשר למוסקבה להשליך את עצמה לים התיכון.
המשבר האוקראיני גם הדגיש את ריקנותן של הבטחות שלא תורגמו למסמכים רשמיים. ההכחשות המערביות הרבות של הרוסי קוראים על א הסכם ג'נטלמן, שבאמצעותו חלק ממדינות נאט"ו היו מרגיעות את גורבצ'וב, להוט לשים קץ למלחמה הקרה, לגבי הוויתור על התרחבותה מזרחה של הברית האטלנטית, נראה שהופרך לאחרונה על ידי מסמך סודי שפורסם ביום שישי 18 בפברואר על ידי המגזין הגרמני "דר שפיגל". אם האותנטיות של המסמך הייתה מאושרת, זו תהיה אחת הדמויות המכוערות הגרועות בהיסטוריה, שלא יכלה שלא להשפיע על האמינות של הברית עצמה, עם השלכות גיאופוליטיות כוללות משמעותיות.
עכשיו, לאחר ההכרה (ככל שיהיה צפוי באופן נרחב) מבין שתי הרפובליקות הבדלניות, רבים תוהים מה יעשה פוטין.
בשעות אלו ניתוחים רבים שזורים זה בזה ומתווספות דעות זו לזו. יש מי שתוהה אם פוטין יסתפק בכך שהתחיל המבצע האישי שלו של שמירת שלום על שטחן של הרפובליקות הבדלניות המוצהרות בעצמן או אם היא תמשיך בהתקדמותה לכבוש את כל השטחים שהם תובעים. בפרט, ה מחוז דונייצק מייצג סימן שאלה גדול מכיוון שהוא יכול להיות אטרקטיבי במיוחד עבור האינטרסים הרוסיים, שכן הנמל המסחרי החשוב של מריופול ממוקם על החוף שלה, הכרחי עבור רוסיה כדי להבטיח את משלוח המוצרים שלה, במיוחד מוצרי נפט, דרך הים.
בוודאות סבירה, פוטין לא יכבוש את כל אוקראינה, כפי שרבים שיערו בפירוט רב. פשוט כי הוא לא צריך לשלוח חיילים כדי לכבוש ולשלוט במדינה גדולה מאוד המאוכלסת בכ-43 מיליון נפשות. למנהיג הרוסי, למעשה, די היה לעמת את המערב עם חוסר העקביות שלו.
למרות שהיה ברור מספיק מלכתחילה שלמוסקווה אין כוונה אמיתית ללכת עד קייב עם חייליה, במקום לנסות למצוא מיד פתרון דיפלומטי לתמיהותיו המובנות (שלא אומר לגיטימיים) של פוטין, העיקר. מנהיגים מערביים פוצצו את האש עד שפרצה מלחמה, שוכחים ש... המלחמה באזור זה נמשכת מאז 2014, אם כי בעוצמה נמוכה יחסית. האם האזעקה שבה הדגישו את המצב הייתה תוצאה של שכחה, הצורך למכור עיתונים או הצורך להסיח את תשומת הלב מבעיות אחרות (אולי פנימיות)? כפי שקורה, התומכים ה"משוכנעים" ביותר של האסון הפלנטרי הממשמש ובא היו דווקא המנהיגים שיש להם הכי הרבה בעיות עם קונצנזוס פנימי או בחירות קרבות.
ביידן, קודם כל, שיש לו את שתי הבעיות, שהוא נאלץ להתמודד עם אובדן קונצנזוס דרמטי במולדתו, על מדיניות שאינה עונה על ציפיות הבוחרים, ועם בחירות אמצע הקדנציה שעומדות כעת על הפרק, אשר מבטיחה לייצג את א כישלון של המפלגה שתומכת בנשיא ארה"ב הנוכחי. לכך מתווספת אינפלציה בורחת שמציקה למדינה ומוסיפה את משקל החשש על משפחות אמריקאיות. מצב שעד כה הוביל כשלושים צירים "לוותר" על הנשיא המכהן לגורלו ולא להתייצב למינוי בסתיו הבא.
ואז, יש בוריס ג'ונסון, שחוסר המתינות שלו כ"מרשה דל גרילו" בתקופות של מגפה, שבמהלכן אסר על אחרים את מה שהוא וחבריו הרשו לעצמם בשמחה, הובילו יותר מבריט אחד להטיל ספק ביכולת האמיתית שלו לנהל מדינה מורכבת כמו בריטניה היא יותר. מאשר פוליטיקאי שדורש ממנו להתפטר. בקשה אליה הגיב ג'ונסון בדרכו של אלברטו סורדי בסרט הנ"ל.
ואז, יש קו עלי, שבעיותיו לקראת הבחירות לנשיאות באפריל הבאות ברורות לכל המשקיפים, כאשר נראה שהימין האנטי-אירופי והימין האולטרה מתקדמים בצורה בלתי נסבלת בסקרים. אולם לעזרתו החלקית, הגיע לאחרונה מי שסומן כמתמודד הראשי, המועמד הרפובליקאי פקרסה, שבמהלך עצרת חשובה נראה מביך יתר על המידה כדי להיות מסוגל לשאוף לתפקיד השני, המבטיח גישה לקלפי.
סביר ביותר פוטין יעצור בגבולות השטח הנשלט כיום על ידי הפלגים הבדלנייםלמעשה ביסוס מצב שכבר קיים מאז 2014. כאמור, היא לא צריכה לכבוש את כל אוקראינה. זה כבר הוציא את כל חוסר העקביות המערבי וגרם לאוקראינים להבין שלמערב אין שום כוונה למות עבורם ועבור העולם המערב אינו מוכן עוד לשאת את המשקל הפוליטי, הכלכלי והאנושי כדי להגן על העקרונות שעליהם מבוססת הציוויליזציה שלו, קודם כל חופש ההגדרה העצמית של עמים. שום דבר חדש במיוחד, בהתחשב בעובדה שהן אותן הסיבות שהובילו לבריחה מאפגניסטן בקיץ שעבר, ושהובילו לגיבוש הצהרות אחרונות, שבאמצעותן האיומים בסנקציות כלכליות לא התרחקו יותר.
פוטין ירצה לסגור את הנושא בהקדם האפשרי ולפיכך, היא תמשיך להפעיל לחץ על קייב, במטרה להציג את עצמה בשולחן המשא ומתן הבא בעמדת כוח, כדי להשיג את יעדיה.
למרות שבעתיד המיידי, נוכחותם של כוחות רוסים בדונבאס כנראה תביא לנטייה גדולה יותר (כפי שנראה חלק מהסקרים) של אוקראינים לחברות בנאט"ו, בטווח הבינוני היא עלולה להוביל לעמדה מתונה יותר של שווי משקל בקייב. של ויתור על הכניסה לברית האטלנטית. החלטה שתרגיע את מוסקבה מבחינה ביטחונית (אבל לא רק) ותסיר את הערמונים מהמדורה בבריסל, ולא תאלץ אותה לקבל החלטות קשות.
אירופה מצדה, לפרק זמן קצר, תצרח, תקרע את שערה, תפעיל סנקציות, אולי אפילו כבדות, אך לאחר שהודתה כי אלו יפגעו באירופים יותר מאשר בפוטין, היא תחדש את הדיאלוג עם מוסקבה, כפי שקרה. בשמונה השנים האחרונות, לאחר כיבוש קרים. זה על טהור וציני פוליטיקאי אמיתי. האם יש לאלץ את עמי אירופה, שאומרים כעת שהם זועמים עמוקות על המהלכים של פוטין, בעקבות הסנקציות שלא לחמם כראוי את בתיהם מכיוון שהכמות הנכונה של גז טבעי כבר לא מגיעה מרוסיה (אנחנו תלויים במוסקבה עבור 45% הצריכה שלנו), או צמצום הייצור התעשייתי, או לראות את החשבונות גדלים עוד יותר, כנראה כבר לא יהיו כאלה לטובת סנקציות נגד רוסיה.
יש לומר גם שוושינגטון התמודדה עם המשבר הזה מתוך עין להשלכות הגיאופוליטיות הקשורות לסוגיית טייוואן (עדיין מוכרת כעצמאית על ידי רק 15 מדינותi, לא כולל ארה"ב), מתוך מחשבה שלא ניתן להגן על שלמותה הטריטוריאלית של מדינה בזרם חילופין, בהתאם לאינטרסים של הרגע. זה לא מקרי שסין, כפי שדווח בתקשורת שלנו, במהלך הפגישה במינכן של שרי החוץ של ה-G7 (19 בפברואר 2022) אישרה בתוקף את הרעיון של אי-ההפרה של הטריטוריה הלאומית (כמובן כשחושבים בדיוק על טייוואן, שבבייג'ינג רואים בסינית שֶׁטַח).
אז כל כך הרבה מהומה על כלום? לא, משהו השתנה, משהו שמותיר את חותמו. אבל לא רק כתוצאה מחזון הביטחון של מוסקבה במאה התשע-עשרה (הצורך בשטחים ניטרליים של הפרדה גיאוגרפית בין המתמודדים), אלא גם בגלל סוג של אשליה של אומניפוטנציה, עיוורון וחוסר ראייה אסטרטגית של אלה שבמקום זאת. , הם יכלו וצריכים היה לחזות ולהימנע מהתפרצות המשבר.
עם זאת, יותר מיצירה שייקספירית, נראה שיצירת מופת של פירנדלו מתאימה יותר לסיפור: אז זה, אם תרצו.
התקווה היחידה היא שמכל זה, העומדים בתפקיד למדו משהו.
i גואטמלה, הונדורס, האיטי, פרגוואי, ניקרגואה, אסווטיני, טובאלו, נאורו, סנט וינסנט והגרנדינים, סנט קיטס ונוויס, סנט לוסיה, איי מרשל, פלאו ועיר הוותיקן (לא חברה באו"ם)
צילום: MoD Russian Federation / קרמלין / טוויטר
