נסיון לשרטט ניתוח של האירועים הטוניסאים האחרונים אינו יכול להתעלם או להעריך את ההקשר הגיאו-פוליטי האזורי מתחילת אביב ערבי, הן מתוך השיקול שהאירועים האחרונים שדווחו על ידי התקשורת, באותה דגש נלהב של העובדות האיראניות, אינם למעשה לא של בראשית ולא פורסם על ידי הקונוטציות האידיאולוגיות.
על אף הדיפלומטיה הדיפלומטית של תוניסיה כמדינה שנייה, או ככלי שיט חלש בין שני כלי הברזל הלוביים והאלג'יראים, היה זה הנושא הפוליטי הראשון שעשה את עצמו, ולפרש במובן החברתי הרחב את מה שהובא על ידי הנשיא אובמה במהלך הרצאתו הראשונה ב 2009 באוניברסיטת קהיר: "... אני כאן היום כדי לנסות ולהתחיל התחלה חדשה בין ארצות הברית למוסלמים ברחבי העולם; תחילתה של מערכת יחסים המבוססת על אינטרסים הדדיים וכבוד הדדי; יחסים המבוססים על אמת מדויקת, כלומר שאמריקה והאסלאם אינם יחידים ... "
התערבותו של ראש ממשלת ארצות הברית, צבעוני ובנו של סטודנט אפריקני, הוא טיפח את הציפיות ויצר חלומות לדמוקרטיה במסה הצעירה והמשכילה של צפון אפריקה. ההפגנות הובילו, במין אפריקני 1848, לנפילת מובארק במצרים, לסאלח בתימן, לקדאפי בלוב ולבן בן בתוניסיה. הרקע ההיסטורי-פוליטי האירוני הבלתי-צפוי התבטא בכך שהבחירות התקיימו זמן קצר לאחר מכן, שהביאו את הכוחות האיסלאמיסטיים והבלתי דמוקרטיים לשלטון כמו בחסות ניאוקון האמריקנים, שהביאו לתקופת אי-יציבות נוספת, הובילו בסופו של דבר לבנייה מחדש של משטרים צבאיים (כמו במצרים), ובכך אישר את כישלונה של מדיניות החוץ האמריקנית, אשר בהיותה חסרת ניסיון מרצון ואשם הפכה להכחשה עצמית.
בתוניסיה הקטנה ניצוץ ראשון של מעיינות "האביב הערבי". אבל מה שנשאר, עד כה, מחווה של מוחמד Bouazizi, את אפס מהפכני, זה יאן פלאך של תוניסיה? זמן קצר. מדינת המגרב חווה מעבר מורכב ועדין מאוד, שלא הצליח לספק לאומה פוליטית, יציבה כלכלית וחברתית לקהילת המדינות. הנשיא בן עלי, אחרי 23 שנים של ממשלה, עזב תוניסיה שבה הדינמיקה החברתית, התרבותית והפוליטית הרבתה שלו משכה את תשומת הלב אל קעידה ומעל הכל, הם הדגישו את גורמי הסיכון שהמשטר הנופל הצליח עם הזמן למנוע ולמחות עם הברכה המערבית המעניינת. בשנים האחרונות ניסו ההנהגה החדשה להציע הגמוניה תרבותית ופוליטית חדשה, אשר היתה מסוגלת לעצב את ההיבטים המוסדיים החדשים ולמשוך את האינטרסים האירופיים, על פי מודל שהוכיח כי אינו מספיק ואינו מתיישב עם זה מוזר ומוזר של תוניסיה, המורשת הצרפתית, שהביאה תמיד למערך של יחסי המדינה-דת מתועל ללא הרף למנגנונים רשמיים של ייצוג וסינון מקרים הקשורים לפולחן; לסיכום, האיסלאם נשלט במעין מדינה חופשית, גם אם דת מוסלמית.
מפלגת האסלאם (אל-נהאדה) ניסתה להתנתק מהגישה החילונית הזאת, בהניחה עמדות בעלות אופי זהות, היבט שעורר את התגובה במיוחד של החברה האזרחית בצפון הארץ, חדורה מאי-דתיות אירופית; אף שנראה כי אננהאדה מחוסנת מפני הקיצוניות המתבטאת מעת לעת באזור, אם כי מתקיימת בארץ עם הדרישות הסלפיות הרדיקליות ביותר, נראה ברור כי הניסיון למחוק את העליונות החילונית שאפיינה את תוניסיה בתוך האומה . אף כי הוא לא רצה לפתור את השאלה הסלפיתית על ידי העדפתה של מדיניות בין הליברליזם הפוליטי לבין השמרנות הדתית, אך בכל זאת שמר אנדהאדה על חילוקי דעות טוניסאים בדרך כלל הן מבחינת היחסים הפוליטיים והן מבחינת הארגונית, העובדה שכל תנועת אוריינטציה סלפיסטית כפופה באופן טבעי לג'יהאד הקיצוני או לקאדיסטים. לנוכח נוכחותם של שני הנושאים הקיצוניים שחזרו הביתה לאחר נפילתו של בן עלי, וקיצונים חדשים שגויסו משורות המעמד הבינוני העירוני, אימצה אנדהאדה בתחילה צורות דיכוי שלא היו שונות בהרבה מאלו שנקבעו על ידי המשטר הקודם. והצעירים? ללא שם: השני Bouazizi? הם חיפשו את הלכידות שלהם בתחום כלכלי וחברתי המאופיינת באבטלה עם מספרים משמעותיים במיוחד שהמשיכו להפגין את כישלון ההבטחות האלקטורליות של אנחאדה.
המדינה נותרה שבורה מבחינה חברתית, עם שטחי חוף שהמשיכו להתפתח ולייצר עושר מול עוני וחוסר יציבות בדרום; בצפון יש תוניסיה מתורבתת, מודרנית וסובלנית, יורשת ישירה לכיבושים של בורגיבה, בדרום זה מספיק להסתכל על הדוגמה של בן קרדן, אזרח שהיה מעורב ב- 2016 בהתקפה ג'האדיסטית. הרחק מתוניס, ושהיא דומה יותר מבחינה תרבותית למרכז עירוני לוב, היא היתה והיתה דוגמא לאי-שוויון חברתי-כלכלי במדינה שהמעמד הפוליטי שלה בחר לעזוב את העורף ואת הדרום בתנאים של פיגור קיצוני, עם מעט - ובלתי חוקיים - על בסיס הברחות וסחר בבני אדם. אחרי הכל, כבר זמן קצר לאחר מהפכת יסמין היתה התפיסה הברורה של חוסר יציבות חריפה שנועד להימשך; המרחקים בין תוניס לבין מרכזים כמו בן קרדן הם לא רק פיזית, אלא גם מתייחסים לאופן שבו מערכת מקבילה אחת פרחה, נשלטת על ידי כלכלה בלתי רשמית ועל ידי סחר בלתי חוקי. בעוד בצפון יותר מאלף שנים של תנועה חילופי תרבות יצרו גשר בין היבשת האירופית לבין אפריקה, בדרום אומללות ערבית של הסופר קסיר התגבש והתגבש על פי הכתבות הג'יהאדיסטיות, והבהיר מדוע הלוחמים מתוניסיה מגיעים בעיקר מאזור זה.
אז אנחנו יכולים להיות מופתעים על ידי אי שקט פרצו בין דצמבר 2017 ו ינואר 2018? כנראה רק מנקודת מבט עיתונאית וסנסציונית, אך לא מנקודת מבט גיאו-פוליטית ורציונלית. לאור הפערים, גם אם דווח בקצרה, היה זה לגיטימי לצפות לתגובות עממיות למצב כלכלי וחברתי פוליטי, שבמשך שבע השנים האחרונות, ולמרות ההתמוטטות והחלפת המשטר בו זמנית, לא הובילו צורות רווחה מיוחדות ורחבות. על אף מאמצי הממשלה בראשותו של יוסף יוסף חייד המתון, מוצאים עצמם התוניסאים שוב בחסדים של מחירים גבוהים, אינפלציה ואבטלה מתפרצת, המרכיבים הטובים והמתאימים ביותר שיכולים להגיע להתפוצצות חברתית נוספת, בעוד שהרשות המרכזית זה צריך לענות על הדרישות של קרן המטבע הבינלאומית אשר, בעקבות הלוואה של כמעט 3 מיליארד דולר חולק 2016, קורא ארגון מחדש של המדינה להתבצע עם מחיר כלכלי כלכלי גבוה ומעל לכל.
כי laïcité שהתנגדה בתוקף על ידי אנדהאדה אפשרה לטוניסיה להימנע מלהיכנס לתהום הפונדמנטליזם וקבעה את שימור הרציונליות הפוליטית ואת השכל הישר, אך בה בעת, מעצם טבען, לא הצליחה למנוע את המחאות החדשות מעולם לא היה מסוכן אם מישהו רצה "להעניק" קדושים לארגונים פונדמנטליסטיים.
האם צריכה איטליה לשתף פעולה עם הממשלה התוניסאית? שכן ארצנו, היסטורית וגיאוגרפית כה קרובה לתוניסיה, יהיה בלתי נסלח שלא לשתף פעולה מסיבות שונות, בניכוי הצהרות הנסיבות. התנועה הפונדמנטליסטית נשארת תמיד נוכחת בשטח, והמנופים החדשים שיוצאים להגיע ללוב השכנה ולסאהל, שם אנו קרובים להתערבות באזור ניגרינה, במצב של התקוממות רב-שנתית, הם רבים; הנחיתות של אזרחים תוניסאים בחופים האיטלקיים מגיעות למקצבים וגופים עבים מאוד, המחמירים מצב קריטי ביותר; עם זאת, תוניסיה, עניים משאבים טבעיים, היא לנו ארץ מעבר יסודית בהתחשב בכך שהיא מארחת כ 200 ק"מ של צינור גז, Transmed, הידוע גם בשם אנריקו מאטיי, המחברת בין החופים הסיציליאניים לאלו האלג'יראים, ומאפשרת איסוף מתמשך של אלה חשובים תמלוגים; ולבסוף, המיקום הגיאוגרפי הופך את תוניסיה לנושא פוליטי משמעותי, שכן ממילא הוא נמצא במרכז דרכי הים התיכון. לסיכום, ניתן היה להסיק כי תוניסיה, בכל מקרה, היתה ונשארה מדינה אסטרטגית לרווחתה של איטליה. כל זאת מאפשר לאמץ בצורה טובה יותר את הדינמיות הפוליטית הלאומית הן מבחינת הקריאה מחדש של השימוש בכלי הצבאי, ביחס לחזון יותר בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים ובכלל זה במאבק בטרור ובהגירה בלתי חוקית, ולפי חזון מקושר להשקעה, בשיתוף פעולה המכוון לפיתוח השטחים הפנימיים של המדינה הצפון אפריקאית, ולשליטה על ביטחונם.
אולי יהיה זה נכון לחקור את ההיבט הקשור למספרים ולעלויות, בהתחשב בכך שההחלטות בנוגע להשתתפות באיטלקית במשימות מחוץ לאזור נפתרו בתאי המסה, שכן חשוב לקבוע את ההשפעה של הפעילויות השונות שיש לבצע, הכוחות מתאטרון אחד למשנהו, הן בפרמטרים המבצעיים והן הלוגיסטיים התומכים במערכות הנשק המשמשות, אחרון אחרון חביב, הן על כוח אדם מיוחדים להיות מועסקים.
איטליה, כפי שציין השר פינוטי, מפתחת את מחויבותה לחזית הים התיכון הדרומי בהקשרי נאט"ו והאיחוד האירופי, וביתר שאת ביחס לפורום שיתוף הפעולה של 5 + 5 בין מדינות מערב הים התיכון, חמישה מהחוף הצפוני (איטליה, צרפת, מלטה, פורטוגל וספרד), וחמישה מהחוף הדרומי (אלג'יריה, לוב, מאוריטניה, מרוקו ותוניסיה), אשר ארצנו קיבלה על עצמה את הנשיאות מאז 1 בינואר השנה.
המשימה באזור התוניסאי, בחסות נאט"ו, במתן הדרכה וייעוץ שמטרתו להקים כוח כוח, מדגישה את הנטייה לתעל את המאמצים האיטלקיים לסף השטח הלאומי על ידי הגבלת השטח בין הים התיכון, צפון אפריקה וסאהל. בהינתן הניגוד לאיום הג'יהאדיסטי, צמצום היחידות בבתי הקולנוע האחרים לא ישפיע על אזור קוסובאר, הנחשב לבסיס הג'יהאדיזם הבלקני וללבנון, בשל הצורך להפוך את אזור הגבול עם ישראל ליציב ויציב יותר, ולא ימית מול חופי לוב.
האם רומא יכולה לעזור לתוניס? בהחלט כן, אולי יותר מאחד סגל נוכל לדבר על המרדף אחר האינטרס הפוליטי, הכלכלי והביטחוני הבלעדי, אך לא שכחנו שיציבותה של תוניסיה תידרש שנים עם שיפור חיוני וקונטקסטואלי של האזור הגיאופוליטי הנוגע בדבר.
תוניסיה של היום זוכרת איך אפשר להפריע לסחף פונדמנטליסטי בלי להזדקק להתערבויות טראומטיות, אבל גם כמה קל להשפיע על שבריריותה של נקודת מפנה פוליטית חברתית, שמעולם לא תהיה מוגנת, דווקא משום שבניגוד ברור בהקשר של סוני. שיתוף הפעולה האיטלקי, ולא היחלשותו, או תרומתו להפיכת רוח מהפכת היסמין נתפסת כבגידה, יכולה לתרום לא לתת לה ליפול אל תוך שכחה של עם שלא ניסו זאת בהיסטוריה, ועם זאת, אסרטיביות פוליטית שלא היתה קיימת זמן רב, וממילא תיבחן לאור הבחירות הקרובות.
(צילום: חיל הים התוניסאי / רשת / הצי האמריקני)
