ב-13 במרץ, הכריז שר ההגנה גידו קרוסטו: "הגידול האקספוננציאלי ביציאות הוא במידה ניכרת חלק מאסטרטגיית מלחמה היברידית ברורה שדיוויזיית וגנר, שכירי חרב בתשלום של רוסיה, מיישמת, תוך שימוש במשקל המשמעותי שלה בחלק ממדינות אפריקה.". בעיה שכבר הודגשה על ידי שירותי המידע ועל ידי COPASIR.
ההצהרות של שר החוץ אנטוניו טאג'אני, שדיבר על א "ניסיון לדחוף מהגרים לכיוון איטליה".
בלי להסתיר את ראשו בחול, עבור מדינה כמו איטליה, תקועה במרכז הים התיכון, על הגבול עם תרחיש לא יציב עד עכשיו מערכתית כמו חגורת צפון אפריקה-סאהל, הגירה לא סדירה היא בעיה אסטרטגית לביטחון הלאומי. מרמזת גם על החובה לבדוק את יכולתו ונכונותו של האדם להקרין כדי לבלום את מצב החירום.
על פיהארגון הבינלאומי להגירה (IOM), סוכנות הקשורה לאו"ם, יותר מ-20.000 בני אדם נחתו בחופי איטליה מאז תחילת 2023, פי שלושה ממספרם בשנת 2022 באותה תקופה.
מצב החירום להגירה הוא חלק בלתי נפרד מחוסר היציבות של לוב והסאהל, אזורים המחוברים ב"מסדרון" גיאוגרפי שדרכו עוברים הנתיבים היבשתיים העיקריים של ההעפלה והסחר הבלתי חוקי למיניהם. שלא לדבר על כך שהאזור נכלל במלואו בתחרות בין המעצמות - כולל רוסיה - המחויבות לחדש לטרוף לאפריקה.
אין ספק שהעמדה שנקטה על ידי ממשלת איטליה בנוגע לאסטרטגיות "המלחמה ההיברידית" שיישמה קבוצת וגנר נגד רומא היא מוגזמת, תוצאה של רצון פוליטי "להעריך יתר על המידה" מידע מודיעיני שישמש במלחמת התעמולה בין המערב לרוסיה בעיקר ל"מלחמה המתנהלת" בין מוסקבה לקייב.
אם לקבוצת וגנר יש נוכחות חשובה ושורשית בלוב, אין זה אומר שיש לה את היכולת לנהל את הסחר במהגרים במשטר מונופול; היא בהחלט מרוויחה מכך, היא בהחלט יכולה להשתמש בה - בהתאם לרצון הקרמלין - כמכשיר לחץ על החזית הדרומית של נאט"ו, גם בהתחשב ברגישות דעת הקהל האיטלקית בנושאי המלחמה באוקראינה. הגירה, אבל זה ניצול בשולי המחבט האמיתי של הסחר בבני אדם.
לאורך חופי לוב – בשל חוסר יכולתן של רשויות הממשל של טריפוליטניה וקירנאיקה לעצור את הסחר, אך גם בשל שיתוף הסניפים ותומכיהם – צצו ארגוני פשע מובנים, "מאפיות" אמיתיות, אשר הופכות את הסחר ב- בני אדם מאפריקה שמדרום לסהרה ועד לחופי איטליה מקור ההכנסה העיקרי שלהם.
הגירה המונית בחסות ישירה של מדינה או גורם לא-מדינתי עם אינטרסים פוליטיים ואסטרטגיים ומסוגלים לשלוט בסחר יכולה להיות כלי יעיל ביותר לערער את היציבות במדינת יעד ספציפית. זוהי תופעה המוכרת כיום בעידן ה"גלובליזציה הסלקטיבית", המכונה הגירה מנשקת, מכשיר של לוחמה פוליטית והיברידית כבר בשימוש על ידי מועמר קדאפי בשנת 2011 בפרוץ מלחמת האזרחים בלוב, על ידי טורקיה בפברואר 2020 במהלך משבר הגבול הטורקי-יווני ובשנת 2021 על ידי בלארוס במהלך המשבר שפקד את השלטונות של מינסק עם אלה של בריסל.
בהיותם בלוב, זה היה גם הנוהג המאוחד של הממשלות שירש את קדאפי, הן בטריפוליטניה והן בקירנאיקה (במיוחד האחרונה), להשתמש בגלי ההגירה בתור נשק סחיטה נגד איטליה והאיחוד האירופי.
תדירות וקצב הנחיתות בחופי איטליה אינם מושפעים אך ורק ובלעדית מבעיות פוליטיות, להיפך, זה בעיקר הצרכים של ארגוני הפשע של הסוחרים שעושים זאת, אך ברור ששחקנים בעלי מטרות פוליטיות יכולים לנצל את ערעור יציבות שהגירה המונית, שהונפה כאיום או מיושמת בפועל, עלולה לגרום נגד מדינת אויב.
עד כה לקבוצת וגנר, ואיתה גם הקרמלין, לא הייתה השפעה "ידועה" על מחבט הסחר בבני אדם, אך היא יכולה לנצל את הפוטנציאל ההפרתי שלה. בדיוק כמו במדינות אפריקאיות אחרות, כמו הרפובליקה המרכז אפריקאית ומאלי, קבוצת וגנר מנצלת את נוכחותה בלוב כדי להשיג ויתורים מיצויים. בפאזאן, שהוא אזור מעבר חובה לזרמי הגירה בלתי חוקיים מהסאהל וממרכז אפריקה, וגנר מעורב בכריית זהב בלתי חוקית, כאשר חיילים פרוסים ליד בסיסי אוויר מרכזיים וליד מתקני נפט חיוניים, באזור הספציפי שיוצא מ- הבירה סבהה לאובארי הסמוכה.
ואגנר גם חתם על חוזים עם ה מרשל לוב חליפה הפטר, יריב של ממשלת טריפולי, דמות מעורפלת בתוך זו של טוברוק, ובוודאי, דמות עוינת לנוכחות האיטלקית ב"חוף הרביעי" לשעבר. משאבי הנפט, הגז והזהב הקיימים בלוב הניעו את קבוצת וגנר להיכנס למשבר המדינה ברגל ישרה ולבחור בזו שבין השחקנים השונים בתחום, גם הקרובה ביותר לאינטרסים של רוסיה.
אבל מלבד השיקולים הללו, יש עובדה אחת להדגיש. העמדה התקיפה של ממשלת מלוני נגד וגנר פותחת מחדש פצע שמעולם לא הגליד בטעויות שליוו עד כה את האסטרטגיה האיטלקית של החזרת "מקום בשמש" בלוב החל מהמלחמה ההרסנית נגד קדאפי ב-2011..
גישת ה"אבטחה" של רומא, שמאז 2017 שילמה לקופתה של טריפולי כ-32,6 מיליון יורו עבור משימות תמיכה למשמר החופים הלובי מבלי להשיג תוצאות אמיתיות במאבק בהעפלהמנע מאיטליה לשקול באמת את לוב כבעיה פוליטית-אסטרטגית, הן של ביטחון לאומי והן של השלכה לחו"ל, ולכן כשאלה יזומה בעיקרה של מדיניות חוץ והגנה.
באופן שווה, סוג זה של גישה תמיד מנעה מאיטליה לזהות את המבצעים האמיתיים של סחר בבני אדם, שמרוויחים כסף גם בזכות הסיקור שמספקים להם בני שיחו של המעצמות הזרות המעורבות בלוב (כולל האיטלקים).
האמת היא שהגישה ה"ביטחונית", המתרכזת רק במאבק בהגירה חשאית, מונעת מאיתנו להבין שהגורם האמיתי לחוסר היציבות - אפילו ההומניטרי - של האזור הוא חוסר היציבות המדינית-צבאית של השטח העצום שנע בין סאהל. לחופי הים התיכון המחוברים זה לזה של אפריקה.
חיבור הדדי - נכתב ב"אסטרטגיית ההגנה והביטחון הלאומי של הים התיכון" של משרד הביטחון משנת 2022 - שממנו איטליה אינה בורחת, שכן היא מושפעת ישירות מחוסר היציבות הנובעת ממה שמכונה "האגף הדרומי", עקב שבריריות נרחבת, המעדיפה את הופעת הטרור הג'יהאדיסטי, הסחר הבלתי חוקי ולאחרונה, של איומים היברידיים של גורמים חיצוניים לאזור, המושרשים כעת בהקשר זה.
תורגם: וגנר או לא וגנר - אכן, ביתר שאת עם וגנר מגפיים על הקרקע וחזית דרומית יותר ויותר מלבינה לאחר פרוץ המלחמה באוקראינה - לוב נותרה הבעיה מספר אחת לביטחון הלאומי של רומא.
