בסוריה מתרחשים תרחישים חדשים עם בדיקות שיווי משקל שלא חוויו מעולם. זרם הכוחות הרוסיים ואישור ישראל לפעולתו של פוטין מרמזים על תפנית פרגמטית מתקופות מהירות. התנקבות ברוסיה, המסוגלת לתפוס את החולשה האמריקאית ואת צרכיה הביטחוניים של המדינה היהודית, יוצאת לדרך מבודדת, נטולת תיאום ארה"ב, ככל הנראה מוכנה לעשות הכל חוץ מלשקול את מוסקבה בתפקיד אחר מזה של האויב. שהוקצה לך.
מנקודת מבט גיאו-פוליטית, לא משנה אם רוסיה תילחם בדאעש ובאילו תוצאות. פוטין כבר השיג מטרה כפולה:
- לחשוף את ההמתנה של ארה"ב ואת תפקידם המעורפל של בעלות בריתם הערביות שיש להעריך את עמדתם כלפי הג'יהאדיסטים הסונים מעבר לקווים הרשמיים.
- לחזור לקדמת הבמה בתרחישים גלובליים הרחק מתחום ההשפעה הטבעי שלהם. http://www.difesaonline.it/geopolitica/tempi-venturi/russia-e-israele-sintendono-scacco-agli-usa-di-obama
יש לומר שהמרוץ להכרזה נגד הח'ליפות כביכול הוא מגמה רחבה ומובנת. כל עמדה נגד דאעש היא פוליטיקלי קורקט כדי לאחד מנהיגים ומדינאים בעלי אוריינטציה שונה מאוד באותה מטריה.
עם זאת, לכל מדינה יש את המשקל שלה ואת האילוצים החוקתיים שלה כך שפוליטיקאים וההגנים אומרים ועושים דברים על סמך הכוח האפקטיבי שיש להם. ההתפתחויות האחרונות בסוריה למשל מדברות צרפתית. צרפת של הולנד, אחרי שהמתינה זמן רב, מחליטה להתערב בפשיטות אוויר לצד הקואליציה נגד האיסיס. למרות הפציפיזם, צרפת בראשות הסוציאליסטית נמצאת בהתערבותה הצבאית הגדולה השנייה זה שלוש שנים בלבד
http://www.difesaonline.it/geopolitica/tempi-venturi/reportage-dal-sahel-cap1-mali-estremi
לעומת זאת, איטליה אומרת מלחמה במקרה הטוב, אך אינה עושה זאת. זה יהיה עבור האמנות. 11 לחוקה שמדי פעם חוזרת לפני השטח, זה בגלל ש"איטלקים אנשים טובים "אבל כשמדובר בהתערבות מזוינת הם מרימים את האף.
לא מפתיע אודיסי שחר e מגן מאוחד, הקואליציות שהובילו אותנו לביצת לוב של 2011 היו מבשרי הצהרות הגובלות בחבל דק.
http://www.difesaonline.it/geopolitica/tempi-venturi/libia-e-dintorni-ca...
הגישה לחוויה הלובית חוזרת תמיד מסיבות ברורות. מצד אחד, זה נוגע להשתתפות האיטלקית האחרונה בקרטל שהוקם למלחמה. מצד שני, זה קשור לבחירה המפוקפקת בלשון המעטה במונחים של תועלת אסטרטגית ולכן היא שימושית מחשש לתוצאות קטסטרופליות.
הנה כי אם כן ראש הממשלה רנזי בהצהרותיו בניו יורק תמך בצורך להימנע מחזרה על הטעות שנעשתה בלוב בסוריה.
ההקבלה שבדמיון הקולקטיבי יכולה לעבור כסינתזה של איזון ומתינות לניתוח זהיר יותר זהיר אינה קבילה.
הפעולות הצבאיות בלוב הופנו נגד כוחות ממשלתו של קדאפי במטרה המוצהרת להפיל את ממשלתו. התוהו ובוהו שלאחר מכן נבע מהתמיכה שניתנה למורדים ולקראת יציאתו של קדאפי מהמקום.
בדיוק ההפך מתרחש בסוריה. ההתערבות הבינלאומית מכוונת נגד הח'ליפות ולא נגד כוחות הממשלה הסורית. הח'ליפות היא מדינה וירטואלית, שאינה קיימת ברמה המשפטית והמוסדית.
ההתערבות הרוסית עם אישור ישראלי שימשה להפגת ספק זה. המטרה (לפחות על הנייר) היא לפגוע בדאעש כדי למנוע את הכאוס החלק בין המפרץ הפרסי לגבול הטורקי. שכדי להשיג מטרה זו יש צורך לשמור על שלמותה וריבונותה של דמשק היא הנחה שכולם מבינים בהדרגה. האלטרנטיבה היא למסור את הארסנלים הסורים בידיים בלתי נשלטות עם השלכות מטרידות, בדיוק כמו מה שקרה בלוב.
בהתבסס על ההתנהגויות וההצהרות, אם כי מסיבות שונות, רק לממשלות ארצות הברית ואיטליה בנושא זה עדיין יש רעיונות מעורפלים.
