במשך זמן רב מדי, את החדשות השונות ביותר לגבי תוכניות החימוש מחדש או שדרוג של מתקני הגרעין כבר מתמודד בקלות. מאמרים מתפרסמים על פצצות, טילים או ראשי נפץ גרעיניים פשוטים כאילו היה זה נושא רגיל.
הסופר חי את גיל ההתבגרות שלו במהלך "המלחמה הקרה", תקופה שבה היה זה האימה של עימות עולמי חדש, שסימן גבול שאין להתגבר עליו. אנחנו מדברים על תחושה "בריאה": המודעות לתוצאות הנוראות, האמינות והשלכות של השואה הגרעינית.
אני לא שוקל קונפליקטים מודרניים שבהם השקר הוא הגורם או לפחות הדשן של הפחד מפני משהו שאינו מובן או אינו קיים. אני פשוט זוכרת את האמת על העבר הקרוב.
1983: ההלם
זוכרים את "היום שאחרי"? זה היה צריך להיות סרט טלוויזיה, אז עם שאיפות מוגבלות. במקום זאת, ההשפעה היתה גלובלית והרסנית.
"היום שאחרי" ייצג נקודת מפנה לציבור העולמי. הסרט מספר על חוויית הטירוף האטומי של אנשים רגילים: חיי היומיום, המתחים הבינלאומיים ההולכים וגדלים, שיגור טילים בליסטיים, תגובה, השפעות ...
האם (גם) ההשלכות הריאליסטיות של השימוש בנשק גרעיני, המופיעות בתכונה זו, כדי לעורר את התחשבותן מחדש בתוכניות הגרעין? אני אוהב לחשוב כך.
בשנות ה -80 לא היו ילדים של הירושימה ונגאסאקי, הסבים שמעו עליהם וראו את התמונות, אולם ותיקי מלחמה איומה. הורינו חוו את הסיכון הרציני של סוף העולם עם משבר הטילים בקובה: קנדי השלווה והדומוקרטית איימה על ברית המועצות להשתמש בארסנל האסטרטגי שלה אם הנכסים הגרעיניים לא יוסרו מהאי. הסובייטים עשו צעד אחורה, לעומת זאת, והשיגו עמית גדול יותר: פירוק הטילים צדק מטורקיה ואיטליה (ג'ויה דל קולה) ...
היום אנחנו חושבים במונחים של "גרעיני טקטי" או "ראשי נפץ להרחבה". זה נעשה לפעמים כמו ילדים (מטומטם!) מול משחק וידאו.
היום הם לא רואים עוד קהל ברחובות המוחים נגד מחסן הנשק שיסיים את חייהם על כדור הארץ.
היום אנו פועלים לשימוש עתידי בטילים בעלי עוצמה מוגבלת או מוגבלת. התקנים אלה ישמשו באופן תפעולי, בניגוד לקודמים שהם מיוצרים למטרה זו. בשלב זה דור שלם לא יצטרך "לדמיין" או "לחשוש" מההשלכות על הגוף והנפש של קרינה. הוא יחיה אותם.
(תמונה: מסגרת "היום שאחרי"
