חתימת הפסקת האש בלוב בז'נבה אינה מסיימת את הסכסוך אלא פותחת שלב חדש. למעשה, איננו יכולים עדיין לדבר על ייצוב או נורמליזציה של המצב במושבה האיטלקית לשעבר שנקלעה למלחמת אזרחים מאז 2011.
התרחישים שמתעוררים - ללא שיחות השלום שיתחילו בתוניס בעשרת הימים הראשונים של נובמבר - נותרים משוננים ככל שהמאבק על הירושה לסראג 'וכדי להשיג שאריות כוח חשובות במנהל היחידתי הלובי העתידי כבר התחיל.
גיבורי העימות המחתרתי הזה הם נשיא הפרלמנט של טוברוק אגילה סאלח עיסא, שר הפנים מטריפולי פתחי בשגחה וסגן ראש ממשלת טריפולי אחמד מייטג. הראשון שוקל את חרב הדמוקלס של הנוכחות המוחלשת אך עדיין היסודית בקירנייקה של המרשל ח'ליפה הפטר, אויבתם המרה של סראג 'ושל מקרי טריפולי שנותרה זרועה ב"סהר "סרת-אל ג'ופרה ומחכה לאירועים. ; השנייה מרפקת לחזק את מעמדו בטריפולי, ובאופן כללי יותר כבן שיח בינלאומי, אך קשריו עם מיליציות מדיטור (ספקן לגבי יעילותם של הסכמי ז'נבה) ועוינותו של סראג 'כלפיו הם חולשות; מייטג הוא זה שיותר מכול בשלב זה מחויב להגיע לרגיעה עם עמיתו הקירני על ידי חתימה על הסכם מעורפל עם הפטר בנושא פתיחת בארות הנפט וחידוש הייצור שנראה שעדיין מחזיק והשיג את התוצאות הרצויות.
למרות הפסקת האש בתוקף, המצב בלוב אינו רגוע: הסבך הפוליטי-צבאי של המדינה - המונע על ידי מיליציות קטנות, כנופיות פשע חמושות ורוסים מקומיים הנלחמים על שליטה ישירה בשטח - בימים האחרונים מחיה את ימים של משא ומתן עם כיבוי אש בערים המרכזיות לא רק להסדרת חשבונות הקשורים לשליטה על מחבטים בלתי חוקיים, אלא גם לנושאים של אקטואליה פוליטית קרובה, כגון שינויים פתאומיים במאזן הכוחות שההפוגה יכולה לייצר (ואשר בחלקם יש כבר נוצר). שלא לדבר על הסכנה הצבאית - והבעיה הפוליטית הנובעת מכך - המיוצגת על ידי המיליציות של פזאן, מחוז דרום לוב אשר ממש צלל לאנרכיה במהלך הסכסוך ומרכז ההתכנסות האחרון של גרילות הקשורות לדאעש או לקבוצות אסלאמיסטיות-רדיקליות קלות. שאלה של פזאן אינה ניתנת להפרדה מניהול סחר חוצה גבולות בסמים, כלי נשק ובני אדם (v.link) שנדמה שדיפלומטיה בינלאומית לא רוצה לעמוד כרגע, אך עליה תלוי גורל ההפוגה בין השאר, שכן התייצבותו של פאסן עוברת את הגבול הדרומי הנקבובי.
אך הנושא "הפנימי" אינו הנושא הצבאי היחיד שעל הפרק: בתוך שלושה חודשים, על פי שרפי האו"ם העוסקים במשא ומתן, כל המיליציות הזרות וכוחות סדיר זרים (כולל טורקיים) צריכים לעזוב את לוב, אך להישאר הבעיה של מינוי "בקר" מהימן - ומתיחה במלחמה בנושא זה כבר מתנהלת בין רוסיה לטורקיה - כדי ליישם ולאמת את נטישת המחנה האפקטיבית על ידי אלפי שכירי חרב סורים בשכר התורכים שתמכו עם הקלצ'ניקובים שלהם המנהל הרעוע של טריפולי ואלים קבלנים רוסים שנשלחו על ידי הקרמלין לתמוך בהפטר.
בהקשר זה, נשיא טורקיה ארדואן כבר שם ידו על כך - לאחר ששר ההגנה בטריפולי הכריז על עצמו כי הוא מפקפק ביעילותם האמיתית של מנגנוני "הפירוק" שהכין האו"ם, במיוחד בכל הנוגע לכוחות מובנים יותר כמו המיליציות הסוריות. ושכירי החרב הרוסים. בפרט, מתעוררים ספקות בנוסחה החוקית (ולכן בבחירה הפוליטית) שיש לאמץ כדי להחזיר אלמנטים אלה למולדת, עם מעין התנהלות בטוחה.
בקיצור, ההפוגה בז'נבה העלתה שאלות שלא ניתן לענות עליהן במהרה ואינן מפיגות את ענן הכאוס בשאלת לוב. לצטט את נציג האו"ם העוקב אחר המשא ומתן סטפני וויליאמס (על התנהלותו שר החוץ הרוסי סרג'י לברוב הביע את הסתייגויותיו) הדרך קדימה לשלום "תהיה קשה וקשה", והפעם לצטט את המדינאי האיטלקי אנטוניו סלנדרה, בנימוק בעקבות "האנוכיות הקדושה" של רומא, יהיה צורך להבין אילו בחירות לעשות כדי לספור שוב באמת ויהיה קשה בהתחשב בכך שמקורות דיפלומטיים איטלקיים כבר הדגישו כי נצטרך להתמרפק כדי לשבת ליד שולחן המשא ומתן.
זה היה כאשר איטליה הייתה עד לאחרונה פוסקת המצב בלוב.
צילום: UNMAS
