עם משאל העם ב-25 בספטמבר, הסרבים של בוסניה והרצגובינה התבטאו במהלכי משאל וחד משמעי: 9 בינואר יהיה חג לאומי, לציון היום בשנת 1992 בו ניסו להתנתק מסרייבו, שיצא כעת לדרך. לעצמאות מיוגוסלביה לשעבר. תוצאת ההצבעה נותנת שוב משקל למועד שהוא ככל הנראה יותר סמלי מאשר מבשר השפעות מעשיות ברמה המוסדית. אם כבר, ההשלכות הפוליטיות האמיתיות באו לידי ביטוי ברמה בינלאומית.
בואו נלך בדרגות.
בוסניה, אומה שנתקעה בין ההבסבורגים לעות'מאנים במשך מאות שנים, הייתה במשך עשרות שנים נקודת המשען של הסתירות האתניות-תרבותיות של יוגוסלביה לשעבר. מתחת למקל של טיטו, אף אחד לא ידע. לאחר הסרת המכסה, השלישית במלחמות יוגוסלביה בחרה בבוסניה והרצגובינה כזירת הטבח הגדול ביותר באירופה מאז סוף מלחמת העולם השנייה. כפי שכבר כתבנו בדו"ח שלנו (ראה להלן), הסכמי דייטון של 95' רק שמים טלאי על בגד שהתפרים התחתונים שלו תמיד היו ספוגים.
אנחנו חיים בעידן הפוליטיקלי קורקט ואין דבר יותר לא נוח מלספר את הדברים כפי שהם. מעטים מכירים בכך שבוסניה והרצגובינה היא אומה מומצאת והחלוקה הקטנה של קבוצות אתניות המאופיינת בשורשים תרבותיים, דתיים ולשוניים עמוקים מנעה תמיד עיצוב שליו ומוחלט של גבולות ואזורי השפעה.
אחד הפתרונות הטבעיים ביותר צץ על המגרש בשלב העקוב מדם של מלחמת האזרחים: בסתיו 93', בזמן שהסרבים, המוסלמים והקרואטים שחטו זה את זה בהכל נגד כולם, בלגרד וזאגרב ניסו לדבר זה לזה לשים קץ לטבח ולחלק שניים משלושת חלקי הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של בוסניה: הקרואטים של הרסג בוסנה עם קרואטיה; הסרבים של סרפסקה רפובליקה עם סרביה (אז עדיין רשמית יוגוסלביה עם מונטנגרו שנותרה). הרצועה השלישית, המקבילה פחות או יותר לפרוסת אדמה מרכזית שסרייבו הייתה חלק ממנה, הייתה מהווה רפובליקה בפני עצמה, מולדתם של הבוסנים המוסלמים, יורשים של הנוכחות הטורקית בבלקן.
באופן רשמי הייתה זו ההתפלגות האתנית הלא-הומוגנית של שלוש הקבוצות האתניות שגרמה לכשלון הרעיון. בעקבות כך נוסדה תוכנית השלום של אוון-סטולטנברג, שהיתה הכי קרובה לפרויקט וכללה העברת קהילות שלמות.
במציאות, יותר מהתפלגות ה"בלקניות" של קבוצות אתניות, רצונה של הקהילה הבינלאומית הוא שהתנגד נחרצות ליצירת שלוש מיני-מדינות ועוד יותר מכך לסיפוח חלקים מבוסניה לקרואטיה וסרביה. בריסל וושינגטון היו זקוקות לבוסניה מאוחדת, לכאורה, שתוכל להשתלב במציאות המוסדית החדשה שצצה באותה תקופה בעתיד הלא רחוק. מילת המפתח של אותם ימים הייתה "תפסיק את הלאומיות" על מנת לצמצם את המכשולים להומוגניזציה אירופית, שכבר נוצרו עם הסכמי מאסטריכט, שהבשילו סמוך להסכמי דייטון.
שום סמכויות, אזוריות ככל שיהיו, לא היו אמורות לצוץ מפירוק יוגוסלביה. זה נראה כמו אוקסימורון, אבל מאחורי האחדות לכאורה של בוסניה המתהווה הסתתר הרעיון של מחלקים את האימפריה דמיינו הקהילה האירופית (כך קראו לזה) וארה"ב. גם אם בסוף 2016 הדרך של סרייבו לכניסה לאיחוד האירופי נראית ארוכה מאוד, אז נוצרו היסודות למדינה חלשה עתידית שאפשר לאלף אותה על ידי אינטרסים גיאופוליטיים גדולים יותר.
מובן מאליו שהמלחמה ומעשי הטבח היו צריכים להסתיים בכל מחיר. מנקודת מבט זו, השלום שנולד בדייטון היה טוב לחלוטין. לעומת זאת, זה היה דבר רע להעמיד פנים שאינך רואה: לתסכולים בבלקן יש זיכרון ארוך יותר מאשר במקומות אחרים.
היום הצרות חזרו אל פני השטח. מקדם משאל העם הסרבי דודיק, שצויר בתקשורת כמפלצת אנכרוניסטית הקשורה לעידן מילושביץ', לא עשה דבר מלבד לנשוף את האפר, שמתחתיו שורפת אש חיה. בוסניה מחולקת רשמית לשתי ישויות פוליטיות-מנהליות: הפדרציה הקרואטית-מוסלמית והרפובליקה הסרבית הבוסנית. שתי המציאות התת-מדינתיות הן המקדמות לפיצול אורב תמידי של המדינה.
אי אפשר למחוק זהויות במשיכת עיפרון. מספיק לנסוע ברחבי בוסניה ברכב כדי להבין זאת. במיוחד בבלקן, תרבויות צומחות על שטחים ו דיקטט של גופים על-לאומיים אינם תופסים אחיזה.
על ידי הטלת פרשנות גיאופוליטית רחבה יותר על בעיית יוגוסלביה לשעבר, נראה שעושים הכל כדי לחזור לרוחות המלחמה הקרה. עיתונים וערוצי טלוויזיה ממשלתיים מערביים הם קצת נישה כרגע וממהרים לספק קריאות מניכאיות שהועתקו מהחדשות מלפני עשרים שנה.
הניצחון המוחץ של ה כן במשאל העם על הזהות הסרבית, זה צריך לדחוף אותנו לשקף, לא להעלות בוגיים.
(תמונה: מחבר)
קרא גם את הדיווח מבוסניה המחולק לשלושה חלקים:
