היסטוריה היא מקצוע חשוב מכדי להשאיר אותה בידי פרטיזנים מכל זן או קנאים המוכנים להדהד בטיפשות את הפרשנויות של הצדדים עצמם.
ההיסטוריה היא כל הסיפור האנושי, כל מכלול הרעיונות, האמונות, ההרגלים, המחוות היומיומיות הקטנות, התנגשויות ומפגשים, שקובעים כיצד המין החשיב ביותר, אך לא תמיד הגיוני, על הפלנטה הזו מקיים את חייו לאורך זמן.
תקופה שהמובחרים שבינינו לא יכולים אפילו להגדיר באופן חד משמעי. אנחנו משואות תודעה קטנות שנדלקות ומכבות בתוך מסתורין כזה שאנחנו אפילו לא יכולים לסמוך על קיומו של אור כוכבים. בהתאם למרחק שלהם, למעשה, הוא נפלט לפני עשרות או מאות שנים, למרות שאנו רואים זאת כעת. ייתכן שהם נעלמו בינתיים, והיום, בקליפת הזמן שלנו, אנו מביטים באור שאינו קיים, אך עדיין זורח עבורנו.
כשם שלנוסע הלילי של לאופרדי כל כוכב חשוב למצוא את הדרך, כך גם עבור ההיסטוריון כל עדות העבר חשובה כדי להתחקות אחר האמת. כיבוי קול, השמדת אנדרטה, מחיקת השתקפות, איסור על פי חוק או מוסכמה חברתית קריאה ופרשנות חופשית של מקורות או חלק מהם, הוא פשע נגד המחשבה.
פשע שמבוצע על ידי כל מערכת כוח פרו זמני, כדי להצדיק את קיומה, לתת לגיטימציה לבלתי נמנעת שלה, להרתיע כל אפשרות של ביקורת על מעשיה, מנסה למחוק ולעשות דמוניזציה של מה שהיה קודם, בין אם מגיע לך ובין אם לא.
הניסיון הזה להנציח את השפעתו על האופן שבו מסופרת ההיסטוריה נשאר על כנו גם כאשר מערכת הכוח שתמכה בה נכבית. וכך קורה שבני משפחתו של מר. סאבויה, שנפטרה לאחרונה, מבקשת לקבור את קרוב משפחתם - ולזכור בו-זמנית - במקום שבו נשמר זיכרון מה שהם היו. כפי שאמר היטב אוגו פוסקולו, הכד שבו מונחים הוא הבסיסי להנצחת מורשת החיבה שאדם משאיר. והצבה במקום שאינו מיועד לזיכרון קולקטיבי פירושו הכחדה מוחלטת של המורשת הזו וסוף ההונאה העצמית של עדיין לספור משהו.
ובאותו אופן, מערכת הכוח – מובנת במובן כללי ולא מתדרדר – הקיימת באיטליה מאז תום מלחמת העולם השנייה השפיעה על מה ראוי להיזכר, ומה לא. חשיבות רבה ניתנה לכמה אירועים ולכמה מקרי מוות, כי הם נתפסו כשלהם וכראויים לזיכרון. אחרים נמנעו זה מכבר מהזיכרון ואפילו הקיום, כמו אלפי מקרי המוות האיטלקים בפאיבה.
הכחשת הרוע היא תופעה אינדיבידואלית וחברתית מובנת לחלוטין. כל פרט וכל חברה מגדירים את עצמם כטובים וצודקים מטבעם. והם עושים זאת באופן סובייקטיבי ומעל הכל בהשוואה לאחרים. האישור של ההיסטוריה של האדם עצמו כטובה יותר מזו של אחרים היא ההנחה הבסיסית שעליה מבוסס סוג מסוים של הערכה עצמית. לכן, הקבלה שאנו מסוגלים לעשות רע בדיוק כמו כל אחד אחר מערערת את הזהות שלנו, ויש לבטל בכל מחיר עובדות, מסמכים ורעיונות שמעמידים אותנו מול המראה המדגימים בדיוק את זה.
למי שמחפש את האמת, אין ערך להערכה עצמית ולהשוואה חיובית של עצמך עם אחרים. ועבור היסטוריון, אחת האמיתות האוניברסאליות הבודדות היא שמסיבות פרו זמניות אינן חשובות, בעוד שחיי אדם, כל כוכב קטן באמצע שמי הזמן, הם כל מה שחשוב.
כל אדם לומד אמת זו כאשר מחוץ לליטורגיה של ימי הזיכרון הוא חווה אובדן אישי. אז ימי הזיכרון הופכים לזיכרון היום, זה שאחריו שום דבר לא יהיה אותו דבר. זה שבו לכל אחד מאיתנו תהיה סנונית נעלמה עפה בשמים הלא נכונים.
פרדיננדו סקאלה
