אי ההבנות מעוררות בלבול ואנחנו מתחילים לומר שלמי שעובד כעיתונאים מוטלת החובה הספציפית שלא ליצור אי הבנות מסוכנות. מצד שני, למי שקורא את המאמרים מוטלת החובה לעשות זאת במובן קריטי, אך מעל לכל לראות את הדברים בכללותם, מבלי להתעכב על פרטים שנוחים לתקוף. זה מה שקרה עם היצירה המוקדשת להגנה עצמית, שלגביה הכותב (מחזיק כלי ירייה ומבקרת בתחומי קליעה פרטיים המנוהלים על ידי כוח אדם מוסמך) צריך להבהיר כמה המכונה ועדת ההנחיה 477. ראשית, ברצוני להדגיש כיצד הוא רואה את זה בסיסי שכל אחד יכול להגן על אדמות פרטיות באמצעים שנראים לו מתאימים ובמאמר (leggi) אין אזכור לגינוי כלשהו כלפי מי שכן, להפך. הדבר שרצינו להדגיש הוא שהמרוץ הזה ללגיטימיות ההגנה נבע מעשרות שנים בהן הסמכויות האחראיות תמיד העדיפו את אלה שהעלבו ולא את אלה שהגנו על עצמם (זה כתוב, אני חוזר). העוולות שביצעו נגד מי שהשתמש בכלי נשק כדי להגן על עצמן אינן רבות מספור, העובדה שנשארת כי לרשות השופטת מוטלת החובה לעמוד בין תוקפן ומותקף כמוצא אחרון שקובע אם ההגנה הוגזמה כנגד העבירה.
עיקר המאמר היה בכך שהעלאתם של בעלי נשק-אש על אותה נקודה וקבעה כי החוק להגנה עצמית אינו "הכל חופשי" כלפי מי שנושא נשק לפעול נגד תוקפן אפשרי. גם מכיוון, בל נשכח, אין קוד שמגן על מצפונו של מישהו אם חייו של מישהו נלקחים ממנו.
המאמר אינו כתב אישום נגד אמצעי לחימה (זה גם מוגדר היטב) ואפילו לא ביקורת אכזרית על נהלי הוצאת רישיון נשק. שם התואר "פארקי" משקף רק את סוג הביקור שנערך ביחס לרישיון המוענק: הבודק הרפואי - שעושה את עבודתו ברצינות, אך מעל לכל מבצע את מה שקובע החוק - צריך להרחיב את כישוריו ואת הבחינות הנדרשות הם צריכים אולי להיות מדויקים יותר. מדוע לא להכניס בדיקות פסיכולוגיות או בדיקות טוקסיקולוגיות למבקשי כלי נשק? אני לא חושב שזה מתיימר להיות בעל חיים.
אם הכותב קבע את ההגדרות השגויות לגבי סוג הנשק הוא עשה זאת כדי לא למשוך מתנגדים, הוא עשה זאת בצורה לא נכונה; עם זאת מדובר בדקויות שעבורן אנו מבקשים בכל מקרה venia. עם זאת יש מה לומר על תאונות, במובן זה שהם קורים, בעיקר בגזרת "הציד", אך גם במצולעים. אולם גם במקרה זה המאמר אינו כתב אישום ביחס לנשק. הנשק עצמו מסוכן אם מטפלים בו ללא זהירות וניתן לטעון באופן סביר - ניתן לצפות במופעים כפוי טובה על טיפול לא הולם באקדחים או מכות באופן סיבתי (למרבה המזל ללא השלכות). באופן דומה, שלילת האפשרות לתאונות (במיוחד באמנות הציד) אינה תואמת את המציאות. האקלים סביב נקודת החקיקה הזו ליבון גם מכיוון שכפי שהראינו כבר, להרבה אנשים יש שן מורעלת כנגד מי שבמשך זמן מה הצביעו עליהם כשדים "נושאי מוות". הרחק מהכותרת, דמוניזציה של קטגוריה כמו אנשי נשק שאף לא היה נושא למה שפורסם.
ועדות ויורים יכולים להישאר עם הנשמה בשלום, אף אחד לא מתנגד להם, קל וחומר שכותרת זו שעומדת בראשם במיוחד האנשים במדים שצריכים להשתמש בכלי הנשק שלהם לעבודה ולעשות זאת טוב, בשמם וכדי להגן על המדינה ואזרחיה. ההגנה על עצמו היא זכותו של כל אחד, כל אחד בביתו הוא אדון (לא מעל לחוק המיועד), אך מה שחייב להיות ברור זה שבמקרה של עבירה או שימוש לא נכון בכלי נשק, זה לא אמור להיות נכון מראש.
בבסיס כל זה יש בקשה ממדינה חזקה יותר, כאשר רשויות אכיפת החוק מוכנות למלא את חובתן עד תום, מבלי לחשוש מפגיעה או חריגה מההגנה, במיוחד כשמדובר בהגנה על אזרחים ולהילחם בפשע. הם המסלול הראשון נגד שוד ופושעים; הם לא יכולים להסכים בשום מקום, אך פעמים רבות אנו עדים לחוסר האונים שלהם בגלל חוקים ומפצפצים שהיו - אפילו במקרה שלהם - יותר בצד העבריין. עבור האזרח הרגיל שמגן על רכושו חייבים להיות יותר שליטה, זה הכל. זה לא מונע מהאדם לקנות אקדחי 100 וכמה שיותר רובים, אלא שהוא מודאג מאוד מהתגובה שגורמת הוויכוח במאמר הקודם.
זה נקרא "הגנה יתר" וזו אותה הסיבה שמובילה אדם, או קבוצת אנשים, לדרוש לצנזר ביטוי חופשי רק מכיוון שהוא נתפס כאיום על ידי מי שחושב אחרת.
(צילום: אינטרנט)
