אנחנו לא רוצים לדבר על נוירולוגיה, או להתמודד עם סוגיות הקשורות לתפקוד המוח שלנו או הלא מודע, שכן כיום המילה זיכרון מקבלת משמעות קונקרטית, שנמלטת מהתקציר של הסינפסות שלנו על מנת להתממש ברגע היסטורי כואב. תקופה בה נראה שהעולם השתגע והערש של התרבות האירופית - גרמניה, אך טוב להדפיס אותה על ראשך ולא רק גרמניה - הפכה לטרף של כוח דמוני בלתי נשלט.
כל 27 בינואר כולנו זוכרים את שואה, ההשמדה של העם היהודי, אך לא רק: ברשימת ההרוגים על ידי הברבריות הנאצית נמצאים, למעשה, כל אותם אנשים שאינם עומדים בתותחים שהכתיב המשטר. הומוסקסואלים, מתנגדים פוליטיים, צוענים, מקרים פסיכיאטריים, הוגים חופשיים, כולם עלולים ליפול קורבן למכונה המוחצת גברים שהקים היטלר וכלבי האס אס הנאמנים שלו (עם כל הכבוד לכלבים).
סביב שואה העם היהודי גילף פן נוסף לזהותו המורכבת, שצורתו נובעת מסבל שאיחד אותם והתחזק אותם.
חיסולם השיטתי של היהודים במלחמת העולם השנייה היה ללא ספק טרגדיה בלתי ניתנת לסתירה, אם כי מחלוקות והצהרות מרושעות בין המכחישים לאלה שמתנצלים למצוא אליבי עבור אותם רוצחים שעדיין מתנגדים כיום, תוך פנייה לתחושת חובה של פנטום. "של הסוררים הנאצים. אך חמור מכך הם מעטים הקנאים המהללים את אותם רגעים כביטוי מוחלט להגנה על טוהר גזעי אוטופי, שמדעו ראוי כעת למיטב סיפורי המדע הבדיוני. עבור רבים, חוקי גזע ואפליה הם מודל שאפשר לקבל השראה ממנו להראות באמת מה המשמעות של חיזוק הגאווה הלאומית!
ובכל זאת, כשכל שנה אנו כאן כדי לשאול את עצמנו מדוע עלינו להמשיך לזכור את היום הזה, מדוע להתגבר על עובדות שאינן נוחות לאף אחד, אלא שכולם רוצים לבטל או לשכוח בגלל האופורטוניזם הפוליטי או מתוך תחושת צניעות פשוטה.
לגירוש ולהשמדה היה צבע פוליטי, אם כי בכל פעם שמוזכרים אירוע זה, "הנאצים הסמוכים" הנוסטלגיים משוחררים, ומזכירים את העולם לטבח שביצעו הקומוניסטים. הם צודקים, כמובן, הם צודקים לומר כי החלאה הסטליניסטית גם עשתה עוולות שוות, ואנחנו גם רוצים לעשות זאת על ידי תמיכה בתזה שלהם, תוך סטייה מכרעת של כל הלאומיות והטוטליטריות. אין זה מקודש כי כל האמונות הפוליטיות מפזרות את ראשן באפר באותה מידה כדי לכפר על חטאיהן.
מלבד התזות המוזרות של מכחישי הערמוניות, ראוי יותר להתעכב על מי שעדיין מאשים את היהודים באשמה, הכללים בנושאים שאין להם מה להשוות ביחס ל שואה, כוון את האצבע כלפי ישראל והשאלה הפלסטינית. באיקונוגרפיה הערבית מקובל יותר ויותר לראות את מגן דוד שמשווה לצלב קרס הנאצי: צימוד לא ראוי, בנאלי וחסר משמעות. מלכתחילה טוב לציין מושג חשוב מאוד: השילוב בין יהדות לישראל לחלוטין לא מובן מאליו. אין משמעות העברית ישראלית וישראל איננה רק מולדת היהודים. מדובר בשתי ישויות דומות אך שונות, שכן ערבים רבים הם אזרחי ישראל וודאי שאינם משתוקקים להשמדת הפלסטינים. כאן מדובר על הקשר פלורליסטי, שבתוך ממשלה (בכמה הזדמנויות מועילות או לא לדיאלוג עם הצד השני) קיים מיעוט המדבר, מתעצבן ופולמוסים עם הפוליטיקה הישראלית בשטחים.
ואז יש סדר שני בנושא, שהפעם קשור לבעיות קרובות יותר לאירופה ולחידושם של הרבה מפלגות הימין הקיצוני שמנופפים בגאווה את הצלב המכור במצעדים שלהם.
משנת 1939 עד 1945 לא צמרמורת של קול התגוננה על מי שעומדים לטבוח על ידי הנאצים: אלה היו שנות ההשמדה, אך מעל לכל היו אלה שנות השתיקה בהן כולם ידעו, רבים היו שותפים ואף אחד לא עשה דבר (אפילו בין בעלות הברית המערביות). הבושה הגדולה ביותר הייתה זו: ההסכמה הדוממת שמדינות לוויין רבות לגרמניה הנאצית - איטליה מלכתחילה - הגישו בקשה לכפייה הנוחה והטיפשית שלהן. אבל זו לא הייתה רק בעיה ממשלתית, מכיוון שהתנשאות זו מעורבת בפחד כללה את כל האנשים שהיו מודעים למה שנעשה במחנות ההשמדה: הוא סובב את ראשו, מודע לכך שזו ככל הנראה הדרך היחידה להשתפר.
מדוע יהודים? מדוע צוענים או הומואים? מדוע השונה?
לשואה שורש עמוק ומסועף, אותו יש לחפש במצוקה של עם מושפל ונאלץ להיאבק בבעיות כמו תעסוקה, הישרדות יומיומית וגאווה לאומית נעלבת. אדולף היטלר ופרוסייטיו ניצלו את הרגשות האלה בצורה אדירה, וחיפשו פתרונות מעשיים, אך מעל לכל, בכך שהציעו לגרמנים, על מגש כסף, את האשם בכל מזונותיהם, זה בו כולם יכלו לפרוק את כעסם המודחק. עבור הנאצים השיבה לתפארת גרמניה הייתה אפשרית רק באמצעות השמדה פיזית של האופוזיציה והיהודים. שחזור הגאווה הלאומית - סנטימנט שהוא לגיטימי בפני עצמו - קיבל סממנים קיצוניים, תוך שלילת כל זכות אנושית ועיקרון של דו קיום וסובלנות; אפילו הכוחות שזכו במלחמה נחשבו לבובות בידי היהודים.
אז הפך היהודי - אשר גם קתולים או פרוטסטנטים דמו את דמו עבור הקייזר בתעלות במארן - לכדי עכברוש קונספירטיבי מרושע, שהסתיר את עושרו לכאורה בביוב אבל. אלגוריתם התעמולה שהגדיר ג'וזף גבלס עשה אז את השאר, והוכיח שהוא מנצח ומושלם להפליא.
משנת 1939 ואילך כל השטחים שנרמסו באמצעות מגפי הוורמאכט קיבלו מעמד של "שמורת ציד" עבור הימלר וחבריו שהקימו מכונת מוות מרשימה, המנוהלת על ידי רבים מהביורוקרטים האכזריים והמתוסכלים שבנאציזם מצאו את סיבה להתעלות חברתית. חנה ארנדט הגדולה סיכמה את הפסיבולוגיה המעוותה והשטנית הזו ביצירת המופת שלה על בנאליות הרשע שלפיה שדים לא תמיד פניהם של מפלצות, אך לעתים קרובות מסתתרים מאחורי בנאליות אנונימית ומפחידה.
הדבר הכי מכעיס הוא ששום דבר ממה שקרה לא שימש מטרה כלשהי, מכיוון שההשמדה והגירוש נמשכים היום ברמה הגלובלית. קירות שיוקמו, או שכבר הוקמו, שמעליהם מתעוררים פוליטיקאים המונפשים על ידי שנאה, מנופפים לטובת אנשי הצאן חולמים על שלום, ביטחון עם משפחות מאושרות שחוגגות על כרי דשא ירוקים.
עם זאת, היזהר, מכיוון שההבטחות השווא ויצירת האויב מייצרות באופן בלתי נמנע תגובה, אפילו בקרב מי שככל הנראה לא יפגע בזבוב. יתר על כן, נוכחותו של "אויב בכל מחיר" מזייפת דור של פחדנים שמוכנים להימנע מעימות, אך בכוונה לחפש שיפור בתנאים על ידי ביטול מכשולים ולא צמיחה אישית. זו הסיבה שיש לנו חובה מוסרית לזכור, אך מעל לכל לגלות את המשמעות של המשמעות שלה שואה. אישור עם, רצון לאומי ורווחה קולקטיבית לא יכול להתרחש על חשבון מישהו אחר, אם כי לרוב קל הרבה יותר להפליל אדם אחר מאשר להתמודד עם רוחות הרפאים של חוסר יכולת של עצמו.
מה שנשאל היום הוא לא כל כך כוחו של הזיכרון, אלא האומץ לעולם לא להוריד את מבטנו אל מול זוועות כאלה.
צילום: ג'ורג'יו ביאנקי
