הפונדמנטליזם האסלאמי הוא, לפי סדר הזמן, הניסיון האחרון לתקן את הבנייה המוסלמית על בסיס הקוראן. הטקסט הקדוש הוא קודם כל מקור נורמטיבי, תיאולוגיה פוליטית שמטרתה העיקרית היא החוק. מן האיסלאם המקורי שנוצר סביב הכתבים על חייו של הנביא, מעין "דוקטרינה משפטית" נגזר האמירות שלו ("מדית") ופעולות הוא אישר במשך מאות שנים, שמטרתה לספק את כל הקהילה עם המאמינים הכללים של חיי היומיום. וכך, תוך זמן קצר, הפכו הקוראן והמדית לבסיס של "הפיקח", המשפט המוסלמי, אשר לדמותו של "אולמה", יועץ משפטי אמיתי, מכיר בתפקיד של מרכזיות רבה. מתהליך הדרגתי זה בא אופי "חברתי" מוזר של הדת האיסלאמית, שמטרתו העיקרית היא לאשר בתוך "אומה" (קהילה של מאמינים) מודל פוליטי בקנה אחד עם תורתו של הנביא ואת המילה של אלוהים.
היבט זה צריך להישמר תמיד כאשר מתמודדים עם נושא העימות עם הנצרות, דת שבה, לפחות מבחינה תיאולוגית, ההפרדה בין המרחב הרוחני לבין השדה הפוליטי מסומנת. אם התורות והאמירות הנ"ל, עד ל- 900 DC, היו נושא לפרשנות מתמשכת על ידי הקהילות האיסלאמיות הרבות, אז היינו עדים להתגבשות משמעותן הסופית, שבסופו של דבר שמרו על קפדנות קפדנית וקפדנית של הכללים סניפים "חברתיים". הפונדמנטליזם נובע דווקא מהניסיון להטיל ספק בשאלת הקודיפיקציה הדוקטרינתית האיסלאמית הנוקשה, באמצעות תיקון ביקורתי בהשראת שני עקרונות בסיסיים:
- הרעיון שיש גרעין של אמיתות בלתי נמנעות;
- החובה לשחזר על כדור הארץ את "אומה", כקהילה של נאמנים אשר חולקים את המערכת הפוליטית והמשפטית המצוין של הנביא.
הפונדמנטליזם, שמצא קרקע פורייה בכישלון המדינות שנוצרו על ידי המעצמות הקולוניאליות האירופיות, הצטרף מיד לסירוב נטו של החילוניות, שנחשב שלם לכלל הבנייה המוסלמית, לדחיית ההיררכיות הפוליטיות המקומיות, הנחשבות כאינטרסנטיות מערבי. בעשותו כן, הוא השתלב על דרכו של תיקון ביקורתי שכבר החל בעולם המוסלמי על ידי שתי תנועות אנדוגניות, הידועה בשם "התעוררות" ו"רפורמיזם ".
ההתעוררות, שאושרה במאות XVIITH ו XIXth בהודו, ניגריה, ערב הסעודית, אפריקה ודרום מזרח אסיה כתגובה על התכווצות השווקים ודרכי השיירות הנובעות מהיחסים המסחריים עם המערב, קיבלה השראה משני רעיונות עיקריים: היירה, או הגירה, והג'יהאד, הקרב על נתיב האלוהים, ובנוסף לכך הוסיף את השאיפה לחזור לאסלאם המקורי, גם את ההפרדה הגיאוגרפית בין הכופרים, והכריז על חזרתה של מהדי, מושיע, שיחזיר את האיסלאם האמיתי.
הרפורמיזם, שהתעורר במאה התשע-עשרה כתגובת עליונות פוליטית אירופית, בניגוד לקודמתה, החל מביקורת רדיקלית על מוסדות ארצות האסלאם, שנחשבו אחורניים בהשוואה לאירופה, תוך התבוננות כיצד ההפרדה הברורה בין הדת פוליטית, העדיף את ההתפתחות החזקה של הכלכלה והארגון החברתי. הוא הדגיש את הצורך במנהיג שיפייס את האסלאם עם הציוויליזציה המודרנית ויבצע רפורמה מקיפה של המערכת החברתית והפוליטית באמצעות אימוץ מודלים מערביים כגון חוקתיות, חופש העיתונות, התייעצות ציבורית, המבוססת על נורמות הקוראן מותאם כראוי. הסלפים באלג'יריה והאחים המוסלמים במצרים (שנועדו לנטוש, כולם, את החזון הרפורמיסטי של הפונדמנטליסטי) היו הביטויים הייצוגיים ביותר של התנועה, שהתפשטה בעיקר במצרים, בתוניסיה, בסוריה, באיראן.
הפונדמנטליזם האיסלאמי, כפי שלמדנו לצערנו, הוא, אם כן, ברציפות - בעקבות "הרוויזיוניסטים" של שתי התנועות שקדמו לה: ביטוי למתח פנימי בעולם המוסלמי שהיה קיים כבר למעלה משלוש מאות שנה, על ההתנגדות לדומיננטיות הפוליטית והתרבותית המערבית, עכשיו על השאיפה לרפורמה דחופה מתוך המשטרים הקיימים. הוא קובע את עצמו במהירות במציאות הממשלתית כמו מצרים, סוריה ועיראק (מבלי לשכוח את איראן של האייתוללות) - בתהליך של תיעוש מתמשך ועיור, שבו כבר היו תנועות סוציאליסטיות ולאומיות, המאופיינות בסגירה שליטה על מנהגים דתיים.
הכשרון הגדול של האידיאולוג והמעורר שלו, סייד קוטב, היה בדיוק האינטואיציה שאף אידיאולוגיה אסלאמית לא הייתה יכולה להצליח אם לא הייתה מתמודדת עם לאומיות, סוציאליזם ומונופול ממלכתי של כוח פוליטי. קוּטב חשב שהמשבר של החברה העכשווית, עם כישלון הליברליזם, הסוציאליזם והמוסדות הדמוקרטיים, הוא הסימן לכך שעידן האדם המערבי הגיע לסיומו, וכי האיסלאם, על המסגרת המוסרית שלו, אתיקה, פוליטיקה ודת, הייתה התשובה היחידה האפשרית: הזדמנות שאינה ניתנת לחזרה שהופקדה בידי המאמינים האמיתיים. לכן, החל מהמורשת האידיאלית של הרפורמיזם האיסלאמי ובהשראת המרקסיזם, הוא התווה תפיסה חדשה של החברה בהשראת תורתו המקורית של הנביא, משוכנע שמשימת המאמינים היא ליצור סוף סוף קהילה של נאמנים על כדור הארץ על פי הוראותיו של מוחמד. קהילה אוניברסלית, מכיוון שהמסר שנחשף הוא אוניברסלי; לא מופנה לגבולות טריטוריאליים נוקשים, שכן המסר של אלוהים חייב להתייחס לבריאה כולה. החובה הראשונה של האדם היא אם כן לייצג את אלוהים על פני כדור הארץ: לבצע את הפרויקט שלו באמצעות מימוש חברה (אסלאמית) המבוססת בעיקר על המשפחה, המאופיינת בחלוקת תפקידים בקרב נשים - אשר אמון וחינוך מופקדות עליה. של ילדים - וגברים, שעליהם המשימה העיקרית להילחם בג'יהאד. חברה בה כל מוסלמי הפקיד את המשימה לעקוב אחר תכתבי ההתגלות האחרונה, זו של מוחמד: המובהק, אחרי אלה של משה, אברהם, יצחק, יוסף וישוע. ובתמיכה, למאמינים, לא רק חשיבותה של אמונה באלוהים, אך מעל לכל אישור סמכותו בכל התחומים, הציע קוטב מחדש את מרכזיותו של חזון פוליטי של האיסלאם שתחום פעולתו, עוד לפני התחום הרוחני, הוא בהכרח נחלת הכלל. , ללא מגבלות גיאוגרפיות.
נאמן למצוותיו, המסר של קוטב הגיע לימינו. חשש לטרור הנובע וליכולת ליירט המוני ענק של המוטלים בארצות המוצא ובאירופה, תוך שימוש בשפה דתית ופוליטית. נרטיב המזהה במערב ובמודרניותו, את שורש אי הנוחות ותנאי העוני בהם מוצאים את עצמם מיליוני "האחים" שאינם משתתפים ב"דיבידנדים "של הגלובליזציה. לנושאים אלה - אלה באירופה, עד עתה, דור שני ושלישי, שקועים בחברה נוזלית, רלטיביסטית, הנתפסת כזר - היא מספקת תגובת זהות מדויקת, הנמצאת באיסלאם. עבורם הוא מציע מי להיות, איך להיות, ובתוך כך הוא "re redems" קיומם; זה לא משנה אם על חשבון החירויות הפרט, נתפס בחשדנות. כי זו הקבוצה השוררת על הפרט, הטרנסצנדנטי מעל האימננטי. אף אחד לא לבד. כולם חלק מהעיצוב. ומי שמפריע לו חייב להיפטר.
(צילום: אינטרנט)
