להתראות אפגניסטן, התבדחנו!

(של אנטוניו לי גובי)
15 / 04 / 21

ב- 13 באפריל, העיתונות האמריקאית דיווחה כי ביידן הכריז כי ארה"ב תפרוש מאפגניסטן עד 11 בספטמבר 2021. זה בדיוק 20 שנה לאחר תחילת "מקרה אפגניסטן"(ההתקפה על" מגדלי התאומים ") התיק של המדינה הזו נסגר, בין אם מושגים יעדים אחרים מלבד אלה של שליחת מסר ברור לקהל הפנימי (קרא" בוחרים ") ב"מדינות". ". אני לא יודע אם ההחלטה התקבלה על ידי מתכנן צבאי או על ידי מומחה לתעמולה לבחירות. בכל מקרה, אני בהחלט אשען לעבר האופציה השנייה!

בואו נסכם בקצרה. ממשל טראמפ, ללא התייעצות מוקדמת עם ה"אשרי "(סליחה, התכוונתי ל"בעלי הברית") או עם ממשלת קבול, החל את שיחות דוחא עם הטאליבן (צילום פתיחה) ובא להגדיר את המועד האחרון לנסיגה. של כוחות "זרים" מאפגניסטן ב -1 במאי 2021. גם אז אני לא יודע שהתאריך נוצר על ידי סיעור מוחות בלתי פוסק משני צידי האוקיאנוס האטלנטי על ידי מתכננים צבאיים מעורערים. היה צורך להגיע לתוצאה שתוזן לבוחרי ארה"ב לנוכח הבחירות הקרובות לנשיאות. נְקוּדָה!

לאחר שהמועד סוכם עם מי שעד לאחרונה תוארו כנציגי "הרוע המוחלט" (הטליבאן), מועד זה הוכרז לבעלות הברית ובמקביל נמסר (הוטל?) לממשלה נרתעת מקאבול (אשר אני זוכר שהייתי ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי!). ממשלת קאבול נאלצה למעשה על ידי ארה"ב לשחרר אלפי טרוריסטים מסוכנים במסגרת הסכמים שהיא לא הייתה צד להם. היו ללא ספק כמה תנאים מקדימים שהתחייבו גם את הטליבאן ואשר "באופן פורמלי" היו מחייבים. יתר על כן, כולם היו מודעים לכך שהטאליבן לא יכבד אותם וכי איש מחוץ לאפגניסטן לא יביע משפט.

רבים באירופה היו באשליה שעם בואו של ממשל ביידן (הרואה עצמו רב-צדדי אינטימי וכבר לא עבד למוטו הריבוני "אמריקה ראשונה") הדברים ישתנו באופן קיצוני.

ביחס לאפגניסטן, הטעם הראשון של "שינוי" זה התרחש במהלך הפגישה התקופתית של שרי ההגנה של נאט"ו שהתקיימה ב -17 וב -18 בפברואר בבריסל. הראשון בו ייצגה את ארה"ב שר ההגנה החדש, הגנרל לויד ג'יי אוסטין השלישי. אני מתאר לעצמי שצוותים אירופיים רבים צפויים להיות מודעים בהקשר זה לתוכניות הממשל החדש לאפגניסטן (אחרי הכל, בעיית אפגניסטן הייתה ידועה היטב גם לנשיא וגם לכל אנשי המפתח בממשלו: זה היה צפוי שכבר הייתה לו אסטרטגיה).

ניתן היה לצפות כי ארה"ב לא תעמוד במה שטראמפ ופומפאו תכננו, ולו רק כדי להיות מסוגלים להעביר את ההודעה מחוצה לה ומחוצה לה. אבל מה הם התכוונו לעשות?

אני מאמין שבעלות הברית ציפו מאוסטין להנחיות מדויקות לגבי מה לעשות ומתי לעשות זאת. הם לא הגיעו. לפחות לא באופן רשמי.

ברור שאני לא יכול לדעת אם אוסטין לפחות התייעץ עם השרים שייצגו את התורמים העיקריים של הכוחות (בעיקר איטליה), כדי להסכים על לוח זמנים שמשקף את החששות והצרכים שלהם. בהחלט הייתי מקווה שכן. אולם באופן רשמי אף אחד לא יצא מאותה פגישה מפת דרכים. לפחות לא אחד מפת דרכים רשמי ומשותף

באותה הזדמנות הכריז המזכ"ל (סטולטנברג הנורבגי) כי נאט"ו "תומכת בתוקף" בתהליך השלום באפגניסטן (מבלי לציין אי פעם כיצד הברית לא נלקחה בשיקול כלשהו על ידי ארה"ב במהלך הסכמי דוחא שסימנו את השלבים והאופנים של תהליך זה). סטולטנברג הדגיש גם כיצד הברית התאמה משמעותית את נוכחותה במדינה בהתאם לתהליך זה (מן הסתם מבלי לומר שהיא בסך הכל העמידה פנים שהיא חלק מתהליך קבלת החלטות ממנו היא לא נכללה).

עם זאת, לסטולטנברג היה האומץ לציין כי שיחות השלום נותרו שבריריות וכי רמת האלימות במדינה נותרה "גבוהה באופן בלתי מתקבל על הדעת".

עם החלטת המוסקטרים ​​של דיומא כשצעקו "הכל בשביל אחד, אחד לכולם", סוף סוף הכריז המזכיר הכללי. "גם אם אף בעל ברית לא רוצה להישאר באפגניסטן זמן רב מהנדרש, לא נעזוב לפני שהזמן יתאים." התחייבות שאם הייתה רצינית הייתה מרמזת לפחות עשור נוסף של נוכחות צבאית במדינה. יתר על כן, אני מאמין שאפילו סטולטנברג לא התייחס ברצינות לאמר זאת. אבל אולי דווקא סטולטנברג התכוון "רק כשוושינגטון מספרת לנו".

ללא אינדיקציות של "מנהיג החבילה" ש"נצל את הזכות שלא לענות ", שרי מדינות אחרות יכלו רק לחזור על המחויבות של מדינותיהם לטובת המשימה. תמיכה מוחלטת - עם הכשרה ומימון לכוחות הביטחון האפגניים.

המציאות היא שלמעשה נאט"ו צריכה לחכות שארה"ב תקבל את החלטתה תחילה בכדי לקבל החלטה כלשהי בנוגע לנוכחותה באפגניסטן.

בפברואר הצהיר אוסטין כי בעיית אפגניסטן עוברת בדיקה מחודשת מעמיקה, וניכר כי הברית לא ידעה לא כיצד להתנהג ולא להצדיק את היסוסה לדעת הקהל.

באותה הזדמנות, לפיכך, לא התקבלה החלטה סופית לגבי עתיד נוכחות נאט"ו באפגניסטן, מלבד המחויבות של בעלות הברית להמשיך להתייעץ ולתאם מקרוב, ככל שהתקרב המועד האחרון למאי.

עכשיו בוושינגטון הם החליטו על התאריך החדש, שלדעתי מכתיב יותר על ידי התייחסויות סמליות מאשר על ידי צרכים לוגיסטיים או ביטחוניים הקשורים לנסיגת כוחות ועם מסירה אפשרית ליחידות אפגניות (בשורותיהן אני מדמיין קרשנדו של עריקים הזמן לחזרת הטליבאן מתקרב).

ההודעה "הרשמית" של תאריך זה לבעלות הברית התקיימה ב- 14 באפריל (או למחרת פרסומה בעיתונות ארה"ב) במסגרת הפגישה המשותפת של שרי החוץ והביטחון של נאט"ו, בה השתתפו ארה"ב בנושא המזכיר. המדינה, אנטוני ג'יי בלינקן, ומזכיר ההגנה, לויד ג'יי אוסטין השלישי.

יש לציין כי בפגישה המקדימה עם אוסטין החל סטולטנברג לדבר על אפגניסטן וחזר על המוטו המעופש למדי. "ביחדhיוצא יחדhאה ”בעוד אוסטין בתשובה אליו התמקד באיום הרוסי ובנאט"ו 2030! אולי סימפטומטי שאפגניסטן כבר לא מציתה את האינטרס של וושינגטון, שיש רפובליקנים או דמוקרטים במשרד הסגלגל.

הטליבאן, לפחות באופן רשמי, לא ייקח היטב את הדחייה הזו בארבעה חודשים ויכול היה לעשות פעולה הפגנתית כדי להדגיש את התנגדותם בדמם של כמה עשרות אנשים חפים מפשע. למעשה, מנהיגי הטליבאן ישמחו כי במקום לשנות באופן קיצוני את מדיניות טראמפ, הממשל החדש הגביל את עצמו לדחיית מועד הנסיגה עוד מעט. קצת איפור, רק כדי להראות ששום דבר שהוחלט בעידן טראמפ לא יישאר כפי שהוא עם הממשל החדש.

במציאות, השינוי בחומר אינו רלוונטי. ואכן, ברגע שנאמר בפומבי שאנו נסוגים (וכי נסיגה זו קשורה למועד ולא להשגת מטרה) ככל שנלך מוקדם יותר, כך ייטב (גם למען בטיחות הצוות שלנו בתיאטרון, קורבן של זה יו-יו מתיש של תמרים).

שוב, וושינגטון הגדירה את התאריך ואת מפת דרכים ועל בעלות הברית להסתגל. עם זאת, בכנות, ציפינו שזה ייצא ככה, ולפחות באופן אישי, אני לא יכול להיות מופתע.

יש, לעומת זאת, היבט נוסף של פרשת אפגניסטן, שכאירופאים ובמיוחד כאיטלקים, אני מאמין שצריך להטריד אותנו עוד יותר.

כאשר ארה"ב מודיעה על פרישתה מאפגניסטן, ושאר הברית מסתגלת, ארדואן בונה בחוכמה תפקיד חדש גם ביחס לאפגניסטן. טורקיה, למעשה, בתמיכת קטאר ובאחריותם הרשמית היחידה של האומות המאוחדות (כיום לא רלוונטית לחלוטין ביחס לאפגניסטן) ארגנה ועידת שלום חשובה בנושא אפגניסטן שתתקיים באיסטנבול בין התאריכים 24 באפריל עד 4 במאי. נוכחותם של ממשלת קאבול ושל הטאליבן. המטרה המוצהרת תהיה "להאיץ ולסייע למשא ומתן בין אפגניסטן בדוחא להשגת פיתרון פוליטי צודק ומתמשך".

העובדה שבוודאי באישור ארה"ב, מדינה חברה בנאט"ו העוינת במיוחד את האיחוד האירופי לוקחת את השרביט מארה"ב כמשא ומתן בין ממשלת קאבול לטאליבן, אינה צריכה להיות סימן מנחם מסיבות רבות.

בינתיים, טורקיה וקטאר (שמממנת רבות מיוזמותיו של ארדואן) קשורות ידוע לשמצה לאיסלאם הפוליטי. לכן הם לא בדיוק נראים לנו כמו משא ומתן סופר סופר בשיחות האלה.

טורקיה היא אולי מדינת נאט"ו שליוותה את (מוגבל) תפקיד צבאי עם (חשוב) נוכחות של חברות טורקיות הפועלות במדינה.

ההתרחבות הניאו-עות'מאנית של אנקרה בים התיכון, לוב וקרן אפריקה תתחזק בהכרח מחדש על ידי ההכרה בתפקיד מתווך באפגניסטן.

מי שקיווה שאחרי עינו המיטיבה של טראמפ כלפי חוסר המידה של ארדואן, עם ביידן הרישום ישתנה, ולפחות בשם זכויות האזרח, ארה"ב תנקוט בעמדה קשה יותר כלפי אנקרה כרגע, אפשר לומר רק מאוכזב.
יתר על כן, מבחינתנו האיטלקים, מכיוון שטורקיה היא המתחרה הערמומית ביותר שלנו בים התיכון ובלוב, בהחלט לא חדשות טובות..

לסיכום. ארה"ב החליטה ובאפגניסטן נסוג אולי מבלי להבין אי פעם מדוע מלכתחילה נסענו לשם, אך בוודאי מבלי שהגשמנו את היעדים שחיילינו לחמו עליהם (אפילו עם הפסדים אנושיים כואבים) ועבורם שילם משלם המסים האיטלקי סכומים משמעותיים.

נאט"ו, במקום פורום להתייעצות ושיתוף בין בעלות הברית בכבוד שווה, כפי שתוכנן על ידי אמנת וושינגטון משנת 1949, נראה יותר ויותר מכשיר העומד בשירות שינוי מדיניות ארה"ב.

באישורו של הדוד סם, טורקיה של הסולטאן, שאינה דואגת לזכויות אדם ומנהלת מדיניות אגרסיבית בים התיכון, הופכת לחשובה יותר ויותר.

אחרי הכל, כמו שאמר שיר נפוליטני באופנה אחרי המלחמה "מי היה, היה, היה, מי נתן, נתן, נתן, scurdámmoce 'או נפטר". להתראות באפגניסטן.

צילום: רשת / משרד ההגנה / נאט"ו / ארה"ב ותפקיד נשיאות הרפובליקה של טורקיה