זה נראה כמעט בלתי מתקבל על הדעת כי עד לפני דור לא היה אינטרנט, לא היו טלפונים חכמים, GPS לא קיים, לא היה צילום דיגיטלי, לא היו חברתי ... אז הכלים האלה הפכו לחלק מחיי היום יום. זו היתה מהפכה בהשראת הטכנולוגיה וכי במהירות פגע בכל תחום של חברה. באיטליה של 4.0 דרך העבודה השתנתה, הדרך של ייצור, הדרך של תקשורת, הדרך של נסיעה, הדרך של מקבל מידע ... ואת התפיסה של האיום על המרחבים החיוניים הלאומיים גם הקטינה באופן משמעותי.
בין השינויים החברתיים הרדיקליים הרבים, עם זאת, נראה כי האטרקטיביות של הקריירה הצבאית לא השתנה אצל האיטלקים הצעירים. ואכן, אם לשפוט לפי המספרים של אלה שמציגים את עצמם בתחרויות, נראה כי זה גדל לעומת ימי המלחמה הקרה. זאת, למרות רמת השכר והשיקול החברתי של מקצועות הצבא, לא השתנו משמעותית עם הזמן, והסיכויים לשיפורים עתידיים נראים גרועים למדי.
בעוד שמשרתים את נתוני התעסוקה, הקיימים ואין טעם להכחיש, תופעת הצעירים הרבים השואפים כיום למקצוע הצבאי היא משמעותית וראוי לנתח אותה. בפרט, חשוב להתמקד צעירים רבים המתחרים על האקדמיות, כמו הכנה בסיסית הם היו כנראה יש אפשרויות תעסוקה יותר מאשר צעירים המשתתפים בתחרויות צבאיות אחרות. בתורו, תרגיל זה מסייע לזהות את האתגרים שיהיו לקצינים הצעירים הצעירים, שהפכו למעמד שלטון, יצטרכו להתמודד.
פרופסור פבריציו בטיסטלי, שהוא אקדמי מאוד קשוב ליקום הצבאי, סיפק הסבר סוציולוגי לתופעה זו. לדברי החוקר בשנות ה- XNXX של המאה הקודמת, היה בעולם המערבי ובאיטלקית בפרט השינוי המתמיד במודל של ארגון צבאי מודרני הניתן להגדרה למודל הבא שניתן להגדירו כפוסט-מודרני.
אגב, התמורה הזאת עלתה בקנה אחד עם הגדרת המלחמה הקרה.
כאשר בשנים שלאחר המלחמה ועד שנות ה- 80 בעולם הצבאי ניצחו הדינמיקה שמטרתה הכשירות הטכנית יותר של הצוות, ההתמחות שלו והתקרבות הדרגתית בין הציונים לתפקידים: בפוסט-מודרניזם הוטלו בהדרגה מניעים אחרים שניתן להגדירם כ"הדוניסטים ". מאז, הגשמה עצמית ומחקר לחוויות חדשות ומעוררות היו המניעים הדומיננטיים במבנה הצבאי, יחד עם הצורך בהכנה הוליסטית של אנשים המעריכים את ההתמחות הייחודית. יחד עם זאת, ההכרה באיכויות ובכישורים האישיים נתפסת כנדרש על מנת להתגבר על השטחה וההומוגניזציה שנחשבת כמגבילה ולא צודקת.
השימוש הגובר מחוץ לאזור, המהווה את המאפיין העיקרי של המעורבות הצבאית שלאחר המלחמה הקרה, יהיה לפיכך תואם יותר לשאיפות האינטימיות של החיילים האיטלקים של היום: הרבה יותר מהשימוש הסטטי והשטוח של ימי המלחמה הקרה, תכונות רבות בהקשר של "מבצר Bastiani".
הניתוח של פרופ 'בטיסטלי נראה משכנע, אבל יש גם את האחר ועוסק בהקשר הצבאי ובמיוחד את הקונקרטיביות שרכש אחרי המלחמה הקרה.
נראה כי ההקשר של המלחמה הקרה היה ברור וקווי: במציאות זה היה ההפך וניתוח מינימלי לכל המודעות המלאכותית, וגם העמימות של הנחות רבות באותה תקופה היתה שקופה.
אף על פי שהאויב זוהה היטב והיו שיטות הגנה ברורות, שהיו זהות תמיד: בריתות נגד בריתות, צבאות נגד צבאות בהמשכיות יוצאת דופן עם מה שתמיד קרה בעבר, המזהירים ביותר, במיוחד בקרב הצבא , נתפס נתונים מלאכותיים של תוכניות אלה. גם דרך מסוימת של הבנת הריבונות הלאומית נראתה דו-משמעית, שהביאה להגנה הדדית מצד כל השכנים: חלקם אפילו בעלי ברית. לא נאמר במפורש, אך נוכח מאוד בעובדות שהתגלו בתוכניות ובפריסה של המחלקות שהגיבו לקריטריון הזהירות של "אתה לעולם לא יכול לדעת".
אשר להגנה מפני תקיפה היפותטית של ברית ורשה, אם היה ברור מה לעשות כפי שהיא חזרה באובססיביות בתרגילים, לא היה ברור מדוע. למעשה, הסיבה הבסיסית מדוע היו אמורים הסובייטים לפלוש למערב אירופה, ולפיכך גם איטליה, שעתידה היתה להיחלץ לערימות של עשן, נמלטה.
אותו אישור גאה על הריבונות הלאומית המלאה במונחים של הגנה עורר תמיהות רבות, משום שלא ניתן היה לגלות אילו שכנים יש להגן עליהם.
נבוך על ידי הכוחות המזוינים מובנה יש "קצת אבל הכל" על בסיס העיקרון הזהירות של "אתה אף פעם לא יודע". המבוכה גדלה כאשר נמצא כי מסיבות שונות "מעט מכל דבר" לעתים קרובות הפך "קצת יותר מדי" כדי להיות אמין.
כל זה שייך עכשיו לעבר, גם אם הוא עדיין חי בזיכרון הדורות שחיו בימי המלחמה הקרה.
היום ההקשר מורכב יותר אך בהחלט פחות מלאכותי ופחות מעורפל. אנחנו מדברים על ביטחון והגנה, גם מאיומים לא-מדינתיים. אנו חושבים במונחים של גישות רב לאומיות ולא לאומית, ואנו מניחים תרחישים א-סימטריים של שימוש בכוחות המזוינים, שהם ריאליסטיים יותר מבחינה צבאית, פחות מעורפלים ומורגשים יותר על ידי הקהילה הלאומית מאשר אלה של המלחמה הקרה.
התגברות על עמימות היסטורית מסוימת בהקשר הצבאי, יחד עם האבולוציה הסוציולוגית של המוסד הצבאי, הם לפיכך הגורמים אשר עושים קריירה של אחריות בצבא הכוחות של הרפובליקה עדיין מושך כל כך עבור צעירים רבים השואפים להיכנס לאקדמיות. לא יהיה זה הוגן לשלול אפילו מוטיבים אידיאליים לצעירים שבוחרים לשרת את הקהילה הלאומית: הרושם הוא, שהאידיאליות שלהם מוצאת את קונקרטיותה בגורמים המתוארים לעיל ולא במחוות ובביטויים רטוריים.
בנקודה זו טבעי לשאול את עצמנו על האתגרים שצעירים שאפתניים, נלהבים ומוכשרים, יצטרכו להתמודד איתם מחר כאשר הם ייקחו על עצמם את האחריות.
האתגר הראשון יהיה סוף סוף להביא להשלמת רפורמה ביטחונית אמיתית, שהיא עדיין לא הפחתה ליניארית נוספת של הקיים, אבל בהחלט עולה על המסגרת המושגית והארגונית הקשורה לעבר.
זה יוביל לאינטגרציה אינטנסיבית יותר של כוחות, להתגבר על לוגיקה צפופה ומתוארכת של כוח מזוין אחד, הן ברמה הארגונית והן ברמה המושגית. התקווה היא שמפקדי המחר יקדישו פחות משאבים אינטלקטואליים לדון בפלאי הכוח האווירי, או בכוח הימי ובכוח היבשתי. תרגילים אינטלקטואליים מאוד אלגנטיים אבל זה ביסוד השאיפה מוסתר של עליונות של אחד על פני אחרים, אשר כבר לא הגיוני. במציאות הבין-כוחית של היום ויותר מזה של מחר, כולם תורמים, אבל אף אחד לא פוסק באופן אינדיווידואלי.
אתגר נוסף יהיה להתגבר על הפרדיגמה של ההסתמכות העצמית המבצעית לטובת השלמה. במלים אחרות, יהיה צורך לעבור מכוחות מזוינים ש"נכלכים אך הכל "לכוחות המזוינים ב"מה שצריך". אלה הם המושגים שכבר מתוארים הן בנאט"ו והן באיחוד האירופי, אך יהיה צורך לתת להם חומר.
אתגר נוסף יהיה לא לאבד את הקצב עם התפתחות טכנולוגית.
הדור הנוכחי של מנהיגי הכוחות המזוינים נולד בעולם אלקטרו-מכאני ואנלוגי. אנחנו עכשיו במלואם בעולם הדיגיטלי האלקטרוני.
המעבר מאחד לשני בעולמות לא היה קל לדורות שלא נולדו דיגיטליים; הם ניסו לעשות כמיטב יכולתם, אך למרבה הצער הם לא הצליחו לנצל את מלוא הפוטנציאל של העולם הטכנולוגי החדש. לא על חוסר יכולת, אלא על קשיים אובייקטיביים בשל פער הדורות. זה מנהיגי מחר, ילידי דיגיטלי, כדי לקחת את האתגר הזה לנצל את האפשרויות יוצאי דופן, כי הם על האופק של התקדמות טכנולוגית במגזר זה
לבסוף, יש להמשיך במאמץ הבינאום, תוך התחשבות במטרה האסטרטגית של שילוב מבני ההגנה הלאומית לממד אירופי יותר.
אלה הם אתגרים אדירים, במיוחד אם בהשוואה לסבל ולפרוזאיות של האקלים הנוכחי במדינה שלנו, אבל בכל זאת כדי להפוך את מקצוע הנשק באיטליה של 4.0 מקצוע זה עדיין אטרקטיבי לחלוטין.
(צילום: ארה"ב DoD / אינטרנט / הגנה)
