בחודשים האחרונים נושא ההגנה והביטחון האירופי חזר לסדר היום המרכזי של הממשלות ובהרהורי האנליסטים והמומחים בתחום: תחילה שב הברקזיט, ואז הבחירות האחרונות של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, בכוח חזרה מבטל את השאלה של יצירת צבא משותף שיכול להעמיד את האיחוד האירופי בתפקיד משלים באמת ובמידת הצורך אלטרנטיבה לנאט"ו או לאו"ם (שגם עבורו חסר צבא "משותף").
אולי בנקודה זו כבר לא ניתן יהיה לטרוף מכיוון שהתרחיש העולמי השתנה בצורה דרסטית בהשוואה לעבר: מלחמות אינן נלחמות רק בין צבאות סדירים, חסימות הכוחות כבר לא קיימות והאיומים שעימם מתמודדות מדינות לרוב בעל אופי אחר (בראש ובראשונהפיגועים בגבולותיה.
זה לא מוביל אוטומטית לאובדן תפקידם של ארגונים מסוימים, אבל אין ספק שאירופה חייבת להתחיל ללכת ברגליים מכיוון שכפי שהספרות מלמדת אותנו, "למחר אין וודאות".
ומחר, אולי, לא כל כך רחוק, אם זה נכון, לפחות כאמור על ידי איל ההון אמריקני בקמפיין הבחירות, אחת ממטרות פעולתו הפוליטית תהיה בדיוק סקירת תפקידה של ארצות הברית בברית האטלנטית. איך זה יקרה (אם זה יקרה) הוא עדיין סימן שאלה: מה שבטוח הוא שמאז שנות החמישים, נשיאי ארצות הברית העוקבים אחריהם התלוננו על אף חוסר המחויבות של בעלות הברית בהוצאות מימון. מיועד לביטחון משותף, ובחריץ זה (אם כי באופן בולט יותר) נראה כי הנבחר החדש לבית הלבן ממקם את עצמו.
בצד האירופי יש מדינות שמקדישות פחות מ -1% מהתמ"ג שלהן להגנה (שלנו היא ביניהן) ולמרות שבמשך שנים דיברו על צבא משותף, לא הושגו תוצאות קונקרטיות.
יש הטוענים כי הווטו העיקרי לפרויקט זה הושם מאז ומעולם על ידי הממלכה המאוחדת, מקנא בזכויות היתר שלה ובתפקיד ההגמוני שתמיד ידעה לחצוב בהקשרים בינלאומיים. היציאה של לונדון מהמרחב האירופי המשותף (גם כאן: מתי זה יקרה, ובהתחשב בהחלטה האחרונה של בית הדין הגבוה לצדק, איך זה יקרה ...) אם מצד אחד זה יכול להוות גורם נעילה בפרספקטיבה זו, מצד שני זה יהיה כרוך הפסד חמור הן מבחינה צבאית (לא פחות מכך העובדה שבריטניה היא מעצמה גרעינית) והן מבחינה דיפלומטית (בריטניה היא אחת מחמשת חברי הקבע במועצת הביטחון של האו"ם).
בניכוי הרהורים אלו, בהקשר בו הכל נראה מאוד לא ברור (גם אם הכותב מחשיב הכרזות מסוימות המוקדשות לקטסטרופיזם והתנתקות ארצות הברית על ידי נאט"ו כמוגזמות), כדי להבין טוב יותר את ההתפתחויות האפשריות מבחינת הביטחון וההגנה. נפוץ ביחס ליבשת הישנה, יכול להיות מעניין לנתח את הפרספקטיבות שנמצאו במסמך הפרוגרמטי "אסטרטגיה גלובלית למדיניות החוץ והביטחון של האיחוד האירופי"אשר חתומה על ידי" שר החוץ "של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, ממחישה את ההנחיות והיעדים שעל האיחוד לעקוב ולשאוף אחר במגזר.
מעל הכל, זה מאפשר לנו לחזות מה יהיה לפחות בכוונות הקשר בין כוח ההגנה המשותף האירופי העתידי לבין הארגון הטרנס-אטלנטי בהנהגת אמריקה, מתוך הבנה שאחת הסיבות העיקריות לדיון (היא נדונה בישיבה האחרונה בבריסל בין שרי החוץ וההגנה של מדינות האיחוד) קשורים לטופס שהכוח האמור יכול או חייב להיות בו. ההתייחסות של חברים רבים למושג "שילוב" תובא בחשבון וככל הנראה תיבחר מושג מקובל יותר של "שיתוף פעולה" (סוגיה חשובה, עליה נקטו שרי החוץ האיטלקיים פאולו ג'נטילוני כבר באוגוסט האחרון, וההגנה רוברטה פינוטי, עם מכתב שפרסם "לה מונד" ו"לה רפובליקה "שטען כי"זה לא יהיה עניין של יצירת 'צבא אירופי' המאגד את כל הכוחות הלאומיים של המדינות המשתתפות, אלא הקמת 'כוח אירופי רב-לאומי', עם פונקציות ומנדט שהוקמו יחד, מצויד במבנה פיקודי ומנגנוני קבלת החלטות, של תקציבים משותפים").
במסמך המדובר, לאחר שהבהיר את מטרת האיחוד בתחום זה, כלומר לקדם את שלום וביטחונם של אזרחיה בתוך הגבולות ומחוצה לה (כאמור לעיל, התרחישים הגאופוליטיים שהשתנו והאיומים החדשים עליהם להתמודד, הם כבר לא רק חיצוניים למדינות בודדות, אלא פוטנציאליים גם פנימיים), מאושר הצורך (או המודעות) לאחריות רבה יותר בתחום הביטחון ("כאירופאים עלינו לקחת אחריות רבה יותר לביטחוננו. עלינו להיות מוכנים ומסוגלים להרתיע, להגיב ולהגן על עצמנו מפני איומים"), מתוך אמונה שכדי להיות חשובה באמת מכל הבחינות, על אירופה להיות מסוגלת לסמוך על הכוח הצבאי שלה, מוכן להתערב בכל הקשרים של משבר, פנימיים וחיצוניים ("רמת אמביציה ואוטונומיה אסטרטגית מתאימה חשובה ליכולתה של אירופה לטפח שלום ולהגן על הביטחון בגבולותיה ומחוצה לה. האירופאים חייבים להיות מסוגלים להגן על אירופה, להגיב למשברים חיצוניים ולסייע בפיתוח יכולות הביטחון וההגנה של השותפים שלנו, בביצוע משימות אלה בשיתוף פעולה עם אחרים. לצד ניהול משברים חיצוני ובניית יכולות, האיחוד האירופי אמור להיות מסוגל לסייע בהגנה על חבריו על פי בקשתם, ומוסדותיו").
בהמשך מופיעים האיומים החדשים שיצטרכו להתמודד מול חזית משותפת, כולל, בנוסף לטרור, גם מה שמכונה איומים היברידיים, אבטחת סייבר וזה שקשור למקורות אנרגיה (אבטחת סייבר ואנרגיה ) מבלי לשכוח את יעד מהמשימות באזור "מדיניות הביטחון והביטחון המשותף" (CSDP) שמטרתם לשמור על גבולותיה הימיים של האיחוד ולהתמודד עם פשעים בינלאומיים, הקשורים מעל לכל לתופעות נדידות ("משמעות הדבר היא לעמוד בהתחייבויותינו לעזרה הדדית וסולידריות וכוללת התמודדות עם אתגרים עם מימד פנימי וחיצוני כאחד, כמו טרור, איומים היברידיים, אבטחת סייבר ואנרגיה, פשע מאורגן וניהול גבולות חיצוניים. לדוגמה, משימות ומבצעים יכולים לעבוד לצד מג"ב, משמר החופים האירופי וסוכנויות המתמחות באיחוד האירופי כדי לשפר את ההגנה על הגבול וביטחון הימי על מנת להציל חיים נוספים, להילחם בפשע חוצה גבולות ולשבש את רשתות ההברחות").
כל הנושאים שכבר טופלו בוועידת נאט"ו בוורשה ביולי האחרון, הם עדות נוספת לסימביוזה ההדוקה בה והאיחוד האטלנטי יוכלו לפעול, כמפורט טוב יותר במסמך המדובר: "בכל הקשור להגנה קולקטיבית, נאט"ו נותרה המסגרת העיקרית ברוב המדינות החברות. יחד עם זאת, יחסי האיחוד האירופי-נאט"ו לא יפגעו במדיניות הביטחון וההגנה של אותם חברים שאינם בנאט"ו. לכן האיחוד האירופי יעמיק את שיתוף הפעולה עם הברית הצפון אטלנטית בהשלמה, סינרגיה וכבוד מלא למסגרת המוסדית, לכלול ואוטונומיה של קבלת החלטות של השניים".
באשר ליחסים שהאיחוד מתכוון לקיים עם נאט"ו, על הנייר הקווים הפרוגרמטיים נראים די ברורים ומתוארים, אך יהיה צורך לראות למעשה מה יהיו ההתפתחויות לאור לא רק הבחירות האמריקאיות האחרונות והתפקיד שמדינות המדינות יונייטד תחליט להיות בארגון, אך גם את מה שחברי האיחוד האירופי יצליחו להתגלגל, שעדיין לעיתים רחוקים מדי זה מזה או חוששים שייאלצו להתמודד עם השקעות כבדות נוספות.
להתחיל ללכת על רגליו הוא ללא ספק סיכון שמייצר פחד: מה שניכר הוא שמה שהדייר החדש של הבית הלבן אמר כבר נכתב במסמך עליו חתם מוגריני: "בעוד נאט"ו קיים כדי להגן על חבריו - שרובם אירופאים - מפני התקפה חיצונית, האירופים חייבים להיות מצוידים, מאומנים ומסודרים טוב יותר לתרום באופן נחרץ למאמצים קולקטיביים כאלה, כמו גם לפעול באופן אוטונומי במידת הצורך ".
(צילום: אינטרנט)
