האפיפיור פרנסיס אולי ייזכר בתור איש הרחמים, שהוא גם נושא היובל החריג שלו. היובל של ברגוליו נפוץ בכל רחבי העולם, הוא אינו ממוקד רומא, והוא גם יובל הממושך לאורך זמן, מכיוון שהוא מתוכנן לשנה אך כנראה יראה את דלתות היובל נפתחות הרבה יותר זמן, אולי לנצח או סגורות. רק לאחר מות האפיפיור.
זהו יובל ללא דגש, מאופק, ולכן נובע ממקורו כעלייה לרגל (המובנת כמי שמחפש) והעלייה הראשונה הייתה ברגוליו שהלך באופן אישי לפתוח רבים מדלתות היובל, אפילו בארצות בהן הוא משתרע. לאיום האיסלאמיסטי כמו בלב אפריקה. אך האפיפיור נאלץ לעשות את מעשה הרחמים הקשה ביותר לאחרונה, והזמין מוסלמים להתפלל בכנסיות קתוליות ולזכור שהאסלאם אינו רק אלימות. לא היה מחסור בביקורת על האפיפיור על עמדה זו, מצד אחד יש הטוענים כי השפה "החדה" (שלא לומר מזלג) של הישועי ברגוליו היא כלי מיומן לערעור הברבריות של האיסלאם, מאידך ג. הם הטוענים כי "טוב-לב" זה מסתכן בתפקוד לתכנון האיסלאמיסטי, הנחשב לעדין לא פחות. כדי לקיים דיון זהיר יותר, במציאות, יש לייחס את הבעיה לזיהוי משבר הציוויליזציה שאנו עדים לו בתחילת האלף הזה. זה לא קל, כי יש הרבה שאלות פתוחות על השולחן.
המשבר הכלכלי
בניגוד למה שנתפס במציאות אנו עומדים בפני משבר נפט, במובן זה שנפט כבר לא שווה כלום, למרות הסכסוך עם הח'ליפות והתכווצויות הייצור, מחיר הנפט הגולמי אינו עולה. לראשונה בתולדותיה העכשוויות, ערב הסעודית, למשל, נאלצה לחוזה בהוצאות ציבוריות, וזה בהחלט כרוך בבעיה עבור המדינות המייצרות עם הבחירה הנובעת מכך בתחום ואהדות ככל הנראה לח'ליפות. היו דיבורים רבים על המשבר המוניטרי, הן על הסיבות והן על התרופות, דראגי עבד יותר מנס, אך למעשה איננו מסוגלים להפיץ כסף במערב ובפרט באירופה, עם הדיכאון הנובע מכך של הייצור התעשייתי. אפילו הבחירה של בריטניה לעזוב את האירו קשורה בהחלט לצורך של אותה מדינה להפיץ יותר מטבע, באופן פרדוקסלי אותו צורך שיש ליוון.
משבר הערכים המערביים
עילה או לא, בוז לערכים שלנו ולאורח החיים של המערב הוא ללא ספק המנוף הנפוץ ביותר לגיוס הח'ליפות. בוז שמתפתל גם בקרב אלו שאינם מוסלמים. אנו המערביים עצמנו מתקשים להכיר בערכים המכוננים שלנו ולקבל את מורכבות החיים המודרניים. ההתרוששות הנרחבת, במיוחד של מעמד הביניים ומשבר העבודה, מובילה למשבר של מוסדות דמוקרטיים וייצוגיים, ובעקבות כך המשבר של גופי ביניים, כמו איגודים מקצועיים, מפלגות, אגודות סחר וארגונים תרבותיים, עם היחידים למעט דתיים אך גם מתנדבים דיוטים. בין הערכים הדמוקרטיים של המערב יש כבוד לפרט, המאושר על ידי ההכרזה האוניברסלית על זכויות אדם, אך כיום מאוימת על ידי נושא המהגרים וכל הבעיות שנושא ההגירה מביא לדו קיום יומיומי. . המקרה הבולט ביותר של המשבר במערב הוא בהחלט טורקיה. מדינה, טורקיה, שבתוך זמן קצר, מדוגמה חיובית להתערבות, הפכה למשטר הגובל בדספוטיזם, שמערער את משמעותו ותפקידו של נאט"ו עצמו. טראמפ כינה את נאט"ו טינסל חסר תועלת. גם אם ניסיון ההפיכה הטורקי נחשב לעובדה בלתי מקובלת, יש להבין כיצד ייתכן שבעשור האחרון טורקיה התברגה לקראת מצב קדם-דיקטטורי.
זה תרחיש המשבר שגם בו ברגוליו צריך להתמודד, תרחיש שהוא כמעט "קריסה" של ציוויליזציה, והוא רוצה, מעבר לשיקולים האסטרטגיים שניתן לעשות, ליישב בין הערכים הנוצריים שרחמים הם ציר יסודי, עם ערכי המודרניות והחילוניות, מבלי להיות מודרניסט וחילוני. זה החזון הגדול של האפיפיור פרנציסקוס, במצב של מעורבות הוא לא רוצה התנגשות של ציוויליזציות בין קתולים לחסידים, וגם לא רוצה התנגשות גנרית של תרבויות עם האיסלאם, גם במובן זה יש להבין את משימת הרחמים. . למעשה, הוא מגדיר את הנושאים לא על סמך סוגיות דתיות טריוויאליות או פוליטיות טריוויאליות ואם יש בכך צורך הוא גם משוטט בכנסיה בתוכה, אלא להפך מחליק את הקונפליקטים בתוך הכנסיה ומחוצה לה, מנסה להתפייס ולא לחלק, נראה שהוא מזכיר לנו בכל רגע ואומר הבשורה: "שלום עלי אדמות לאנשי רצון טוב". זו אולי התנגשות התרבויות שהאפיפיור פרנסיסקוס רואה בה שימוש טוב להילחם, בין אלה שהם איש בעל רצון טוב לבין אלה שאינם, ללא קשר אם אתה נוצרי, חילוני, יהודי או מוסלמי. ברור שההגנה לא עושה תיאולוגיה ויש לה זכויות מחמירות ומחייבות - היא עושה עבודה אחרת - אבל היא עדיין צריכה להעריך את הלקח של ברגוליו. מכיוון שננצח במלחמה הזו גם אם נבין שאנחנו בצד ימין, והצד הימני הוא לא זה של קתולים כנגד בעלי החיים, של המערב נגד המזרח, אלא של רחמים וסובלנות כנגד חוסר סובלנות ובוז. עבור האדם ומשפחת האדם.
