אור הזרקורים מוריד בהדרגה אל אוקראינה כדי להתמקד הרבה יותר דרומה, במלחמה שרבים יש כעת את האומץ לקרוא לה סכסוך של השמדה, זה שמתרחש בפלסטין. ביום חג המולד, 25 בדצמבר, נשיא ישראל בנימין נתניהו, כעת עם הסכמה נמוכה בארצו, פתח במתקפה אווירית נוספת שגרמה ליותר מ-100 הרוגים אזרחים, ובכך העלה את מניין ההרוגים מאז תחילת הסכסוך שפרץ ב-7 באוקטובר על 20.674. הקורבנות הם בעיקר נשים וילדים.
יתרה מכך, נתניהו היה ברור גם עם ביידן מי, במקרה הזה, ניסה ללבוש את תפקיד משכן השלום בסכסוך: ישראל תמשיך במלחמה עד להשגת כל מטרותיה, הכוללות בנוסף להפלת קבוצת הטרור חמאס, גם שחרור בני הערובה המוחזקים ברצועה.
מלחמת שנאה למרות שהסיבות של ישראל ברורות לאחר המתקפה הראשונה של חמאס שהדליקה את הפתיל. הרס שמקשה עוד יותר על התערבות האו"ם, שכן הוא נוקט באסטרטגיות לחיזוק כניסת הסיוע ההומניטרי לפלסטין. הבעיה האמיתית כיום היא איך להביא הקלה לפלסטין, תוך עקיפת בתי חולים שלפי המודיעין מסתירים מחסני נשק ומנהרות תת-קרקעיות, והתקפות אוויר מתמשכות.
בינתיים בישראל, התנגדות פוליטית נגד ממשלת נתניהו הולכת ומתפשטת על אף שהנשיא מפיץ נאומים פטריוטיים שבמציאות מעורריםהשפעה הפוכה בקרב חלק ניכר מהאוכלוסייה, זה הרואה את היחסים המסחריים והדיפלומטיים עם המערב כבסיסיים בסוף הסכסוך.
יש לומר גם שההצעה המצרית בשלושה שלבים לסיום הסכסוך הוחזרה לשולח על ידי הג'יהאד האיסלאמי וחמאס, כך שלא ידוע היכן עדיין צפוי יותר מדי דם חף מפשע. כלומר, של רוב האנשים מחוץ לחמאס שמשלמים את החשבון הכי לא הוגן ויקר.
בפלסטין יש כ-5 מיליון תושבים ומאה אלף מהם עובדים בישראל השכנה מדי יום. מבין העובדים ברצועה, יותר מ-60% מועסקים במגזר הבנייה ובאופן כללי יותר, העבודה הפלסטינית היא חלק מהותי מהתמ"ג הישראלי. השמדה או השמדה של אוכלוסיה רק בגלל אשמתה של אכלוס ארץ - אדמתם - שבה יש גם קבוצות טרור, היא פשוט טעות בטעם של נקמה עיוורת ועקובה מדם. מושג מנוגד מדי להיסטוריה של העם היהודי ורחוק ממושג הציוויליזציה שניתן היה לצפות לו מהדמוקרטיה היחידה הקיימת במזרח התיכון. מצב מביך מאוד עבור יהודים ברחבי העולם ובו בזמן פוגע בקהילה המאכלסת את ישראל, שאנו זוכרים מורכב מ-74,2% יהודים, 17,8% מוסלמים, 2,0% נוצרים.
