בשל מיקומה הגיאוגרפי המשתרע על מרכז הים התיכון, איטליה תמיד ייצגה נקודת מוצא ומקום נחיתה למסחר בינלאומי לאורך כל ההיסטוריה שלה. מרכזיותה המחודשת של מארה נוסטרום בדינמיקה הכלכלית-מסחרית מבטיחה לאיטליה תפקיד חשוב כרכזת, אבן הבסיס למדיניות החוץ של רומא, עמוד התווך של "פוטנציאל הסחיטה" שלה.
עם זאת, אין לשכוח כי קבוע שעבר כל מחזור היסטורי - אפשר כמעט לומר "חוק טרנסצנדנטי" של הגיאופוליטיקה האיטלקית - היה חובת ההגנה, אפילו על ידי צבא במידת הצורך, תפקיד זה על ידי שמירה על סטטוס קווה בים התיכון; משימה שבמהלך מאות השנים רומא (בשלהי הרפובליקה ובעידן אוגוסט), הרפובליקות הימיות (עם כניסתם של העות'מאנים והממלכות הלאומיות האירופיות הגדולות) וממלכת איטליה (1870-1914).
כבר דינו גרנדי ושורות הדיפלומטים "עשרים ושמונה" בעשור 1928-1938, וכמובן האסכולה האיטלקית לגיאופוליטיקה בטריאסטה, זיהו במיקום הגיאוגרפי של איטליה את "המשקל המכריע" להקרנתה האימפריאלית. , בעקבות דוגמת הריאליסטים הקלאסיים של הריסורג'ימנטו כמו קאבור ודוראנדו וגם על בסיס "הפוליטיקה הים תיכונית" של פסקוולה סטניסלו מנצ'יני. הגלובליזציה הסלקטיבית, החזרת הרב-קוטביות (בצורתה הלא מושלמת), המשברים הפוליטיים-צבאיים בצפון אפריקה ובלבנט - ולכן ב"קרוב לחו"ל "של איטליה - וההשפעה החברתית-כלכלית של המגיפה יש שוב את האפשרויות האיטלקיות של השפעה "מקרינה" ולכן כוח כלפי חוץ מוטל בספק.
אם כיבושים טריטוריאליים ופוליטיקת כוח מסורתית בוודאי לא נעלמו מהאופקים הבינלאומיים, הפרדיגמה הניאו-ליברלית של הגאופוליטיקאי ההודי פרג חנה לפיה בראשית המאה ה -XNUMX "היכולת להתחבר" קובעת את כוחה של מדינה היא נכונה. , גם אם צריך לשלב אותו בדינמיקה הריאליסטית של השליטה בצירים מסחריים ותשתיות חוצות גבולות למטרות פוליטיות ורק אחר כך, כלכליות. ההנחה המכריעה של אחד ממייסדי "המדע הלוגיסטי" האיטלקי בתחום הצבאי, הגנרל קוריולאנו פונזה די סן מרטינו, הייתה כי המודרניזציה של תשתיות הנמל והרכבת של חצי האי תאפשר לממלכת איטליה לשחק יסוד תפקיד בדינמיקה הפוליטית-אסטרטגית האירופית. במילים אחרות, לוגיסטיקה (ענף של אמנות צבאית אשר יחד עם אסטרטגיה הפכה ל"גלובלית "ולכן פוליטית) היא אחד מגורמי כוחה של מדינה.
תיאוריה ויישום המודרניזציה והחיזוק בפרט של הנמלים והרכבות באיטליה כבר לא נדחים, זאת מכיוון שב כאוסלנד רומא הים תיכונית יכולה לייצג גורם מייצב וגם משום שהיא מהגנה על תפקידה כערוץ סחר מועדף לאירופה וממנה שעוברת הישראלית לזירה הבינלאומית.
כי חיזוק הלוגיסטיקה שווה לחיזוק כללי יותר של הכוח האיטלקי מעידים על ידי הנתונים: העיתונאי ריימונדו פאברי הדגיש כיצד "אשכול הלוגיסטיקה בכללותו, מהווה 14% מהתמ"ג האיטלקי, ורשם 150.000 חברות במגזר ו מיליון עובדים (המקביל לכ -5% מכלל התעסוקה). ערכים אלה, אף שהם נמוכים מאלו של מדינות כמו גרמניה, מראים עד כמה אשכול הנמלים הוא תחום אסטרטגי בעל חשיבות ראשונית במערכת התחבורה הבינלאומית. בתרחיש האירו-ים תיכוני, אם כן, מרכזיותו של חצי האי מעידה על ידי הנפחים הגבוהים שיורטו נמלי איטליה, והפכו אותנו לאחד המובילים באיחוד האירופי לסחורות המועברות פנימה. שילוח ימי קצר בים התיכון עם 204,4 מיליון טון (37,5% מהסך הכל) ".
לכן, לא ניתן לדחות את הפיכתם של נמלי איטליה (ועורף הרכבת והכבישים שלהם) למוקדים בינלאומיים והיא תציע, באופן פנימי, הזדמנויות רבות לפיתוח עבור הדרום כנקודת הגעה ומיון מועדף של סחורות ים תיכוניות, תוכנית גיאו-אסטרטגית, הקשר עם רשתות התנועה הגדולות בצפון אירופה בפרספקטיבה של "שיתוף פעולה תחרותי".
"המשולש הימי" גנואה-ג'ויה טאורו-טריאסטה וטורינו-גנואה-מילאנו התעשייתית מייצגים את הקשר האידיאלי בין הים התיכון למימד האירופי של סחר החוץ האיטלקי המשחזר, בקנה מידה כלכלי, את קווי הכיוון של מדיניות החוץ של רומא ו הופך אותו לכלי שאפתני.
מנקודת מבט זו טוב להדגיש שמתוך פיתוח ה"אזורים הפנימיים "- שמדברים עליהם הרבה - ובמיוחד על אותם אזורים שבגלל מיקומם ותשתיותיהם יכולים לשמש כקישור. "עובר ביסודו גם זה של מרכזי הייצור הגדולים - לוגיסטיקה ימית ויבשתית וכי לא ניתן לדחות את יישום" התוכנית הלוגיסטית הלאומית ".
לפיכך לוגיסטיקה היא מכשיר של פוליטיקה כוחנית ושאיפות לאומיות, נותר לראות עד כמה המדינה מתכוונת לתעל את תוכניות הפיתוח בדינמיקה של האינטרס הלאומי ולא להשאיר את היוזמה אך ורק לאנשים פרטיים. לשם כך יש ליישם מדיניות של שמירה על רכוש לאומי בתשתיות אסטרטגיות ובמקביל להעדיף את התחזקותן. זה משפיע גם על מדיניות החוץ והביטחון של איטליה.
צילום: AP מולר - מארסק
