הייתה תקופה בה איטליה, אולי מסוממת מרעיונות כוח נפוצים מאוד באירופה, חשבה שהיא יכולה לחזור להיות אימפריה, ולכן בשנת 1935 וב -1936 הוא התחיל בהרפתקה שלו באפריקה.
מעטים האיטלקים שזוכרים את התקופה ההיא, עם זאת, אם אתה מסתובב בשוקי הפשפשים אתה עלול להיתקל בזיכרונות מהתקופה שהייתה, כפי שקרה לי.
דפדפתי בחבורה של גלויות ישנות וחיפשתי כמה בולים להוסיף לאוסף שלי כשנשאבתי לגלויה של מזרח אפריקה.
לא נדרש מעט כדי להבין שזו גלויה ממזרח אפריקה.
הכותב הוא רב"ט סיאני, בכוחו של חי"ר הרביעי של החטיבה peloritanaשככל הנראה היה בדאווה דאווה, אתיופיה באותה העת.
מדובר בכמה מילות ברכה למשפחה בתגובה למברק של איחולים. מי יודע אם הילד הצליח לחזור מהמלחמה ולחבק שוב את משפחתו.
אני ממשיך לחטט בעיתונים, מסוקרן ומחפש אחר פיסת היסטוריה אחרת.
אני מוצא מכתב של חיילת, אנדראה, שכותבת לסיניורינה אנה ברומא. הוא כותב מעמק גובאט, אני מאמין שהוא נמצא באריתריאה. הפעם זה מכתב יפה שאני רוצה לדווח עליו במלואו, למעשה החיילים שלנו לא תמיד עסקו בפעולות מלחמה, גם אם המלחמה תמיד קיימת, ומה שקראתי גורם לי להרהר.
(השינויים היחידים שלי הם לתקן כמה טעויות כתיב ולא תמיד להציג פיסוק)
"אנה היקרה,
אתמול גם צעדה יפהפייה לעבר חופים חדשים וכעת אנו עומדים על פסגות של שני הרים. לרגלינו עמק יפהפה וכאמור, כאן עלינו לחכות לאויב ולעשות בית מטבחיים.
גם אתמול, במהלך מסענו, כל כפרי הטמפיאן היו מלאים דגלים לבנים והילדים חיכו לנו בהמוניהם וקיבלו את פנינו בצעקות מאוד גבוהות שהסופרן שלנו מעולם לא חלם לעשות.
בכפר שנפגש בדרכי הלכתי לבדוק אם אוכל לקנות תרנגולות ומצאתי שלוש. נתתי לו עשרה שואבי נייר אבל הם לא רצו את זה ואז חיטטתי בכיסי ומצאתי שני מטבעות זולים ולקחתי את עשרת המיתונים בחזרה ונתתי לו את שמונת הכסף. הם, כולם שמחים, החלו לרקוד. באותה שעה שמטוס עבר, כולם השליכו את עצמם על האדמה וכיסו את פניהם. לקחתי מיד את ההשראה. ראיתי תרנגולת שנשארה בידי אחת מאלו, משכתי אותה והלכתי. אחרי שלקחתי מאה צעדים חזרתי לאחור אבל איש לא זז, כולם היו עדיין משוכנים. תאשימו אותי אבל מה אתם רוצים, ארבעה תרנגולות אביסינאניות עם שמונה כסף איטלקיים שילמו היטב ואז היה לי גורם מקטין, זה הרבה שלא אכלתי יותר."
המכתב ממשיך בברכות הרגילות ...
אני מקווה שאנדראה הצליחה לחזור מההרפתקה האיטלקית באפריקה והצליחה לחבק שוב את העלמה אנה.
לרוע המזל, רבים מעולם לא חזרו למשפחותיהם. במקום זאת אני מתכנן לחזור לדוכני שוק הפשפשים, אולי בשבוע הבא, בחיפוש אחר רגעים אחרים של החיים האמיתיים, שבפשטותם ראוי להיזכר.
