הסכסוך במזרח התיכון, ובמשך זמן מה, הרגיל אותנו לתרחישים מורכבים, במעין מלחמות מטריושקה, שכל אחת מהן מכילה אחרות, ממקומיות ועד לאלו שנמצאות בסכנת התפשטות גלובלית. זהו האזור הקרב ביותר בעולם של התקופה העכשווית ובוודאי המנוסח ביותר מבחינת אינטרסים אידיאולוגיים וכלכליים אסטרטגיים, שהם אלה שמגדירים את בובות המטריושקה של סכסוכים רבים יותר לאחרונה, אפילו מעבר לשטח המזרח התיכון. אולם באזור זה, ועל רקע המלחמות הרבות מאז הולדתה של ישראל ב-1948, תמיד הייתה השאלה הפלסטינית, שהונחה בצד בעשור האחרון בשל אירועי המלחמה בסוריה ובעיראק, והאלימות של המדינה האסלאמית בנוסח עצמי והטרור שלה מעבר לאזור זה. עם זאת, גם אם המלחמה האחרונה הזו בין חמאס לישראל הביאה את השאלה הבלתי פתורה של ארץ/מדינה לפלסטינים לתשומת לב בינלאומית, למעשה, וטוב היה להיות מודע לכך. הסכסוך האחרון הזה הוא רק חלק, ביטוי קשוח ועקוב מדם, ממיכל מלחמה גדול יותר, עם הרבה סכסוכים אחרים בתוכו, מוגבלים ובלתי תלויים לכאורה..
כי יש לא רק את המלחמה המזוינת בין ישראל לחמאס: בבובת המטריושקה המזרח תיכונית הנוכחית, המלחמות הן מעל הכל פוליטיות ויש, באופן גס, לפחות שלוש: הראשונה היא פנימית בחברה הישראלית ונוגעת לעתיד של השטחים וההתאוששות או הנטישה המוחלטת של אופציית "שתי המדינות" עבור ישראלים ופלסטינים. אחר כך יש את המלחמה בין קיצונים ישראלים ופלסטינים על החזונות ארוכי הטווח שלהם על כל השטח, מירדן ועד הים התיכון, שהוא רק יהודי (בעלי עליונות יהודים) או רק פלסטיני אסלאמיסטי (חמאס); לכן, יש את המלחמה הפוליטית האחרונה, רחבה הרבה יותר, הנוגעת להגנה על ערכים דמוקרטיים ומערבת מצד אחד את ארצות הברית, ישראל ומדינות ערב המתונות (מצרים, ערב הסעודית, ירדן, איחוד האמירויות ובחריין) ומצד שני, איראן והחברים האזוריים שלה1. ובכן, דווקא טהראן וההיבט האחרון הזה אחראים למה שקרה ב-7 באוקטובר ולתחילתה של המלחמה הישראלית-פלסטינית המי יודע כמה, עם שלוחות אזוריות ועם סיכון להתרחבות נוספת.
שוב, כמו בעבר במלחמות ערב-ישראל של המאה ה-XNUMX, השאלה הפלסטינית הייתה והיא רק עילה לתוכניות בעלות היקף אסטרטגי רחב יותר, פעם בהיגיון של מעצמות אופייני למלחמה הקרה, כעת בכאוס של הפרעה גלובלית המערבת נושאים מרובים (ארה"ב, רוסיה וסין) עם השלכות חזקות באזור זה.
בפועל, מה שמשקיפים בינלאומיים רבים מדגישים הוא שהמתקפה הפחדנית של חמאס על ישראל והמלחמה העקובה מדם וה(חזויה ארוכת טווח) חייבות להיות מוגדרות כאחת מני רבות במשחק ארוך הטווח של ציר ההתנגדות של איראן (לבנון, סוריה, עיראק ותימן) לא למען המטרה, הרבה פחות למען המדינה הפלסטינית, אלא למען מהפכה אסלאמית בהובלת איראן מטהראן לים התיכון.
המטרה המרכזית של המהפכה האסלאמית המיוחסת הזו עם המותג האיראני היא ההצהרה הידועה אך המוערכת בחסר באזור הסהר השיעי, מעין רצועה של ביטחון והגנה על אינטרסים (אידיאולוגיים, אנרגטיים ומעל הכל צבאיים) של הרוב השיעי. שטחים, מטהראן ועד ביירות, העוברים דרך בגדד ודמשק, תוך שימוש בוקטורים המקומיים שלה, ה"3H", כלומר חיזבאללה, חמאס והחות'ים.
הסהר השיעי היה ונשאר תוכניתו של הגנרל. קאסם סולימאני, נהרג על ידי מזל"ט אמריקאי ב-3 בינואר 2020 למטרות "מנע" בלבד2: בדיוק מאז החלו התקפות נגד מה שנותר מהיחידה האמריקנית נגד דאעש בעיראק ובסוריה - המונה כיום 2500 ו-900 חיילים בהתאמה - במעין סכסוך בלתי פוסק במשך שנים, ברמות אינטנסיביות שונות.
אם אתה ממשיך לא לשקול את איראן שחקן האסטרטגיה של חוסר היציבות הזו, לעולם לא נוכל להגיע לשום סוג של שביתת נשק עבור הפלסטינים, ועוד פחות מכך לפתרון לביטחון ישראל. המשך ההתעלמות מהפרויקט האסטרטגי הזה מתוך עמדה אידיאולוגית טהורה פירושה הנצחת כל הסכסוכים המתמשכים באזור והנחת היסודות להמשך אי יציבות והתנגשויות חדשות ועקובות מדם. זו, לפחות, מודעותם של אנליסטים רבים גם לאור אירועי המלחמה האחרונים שהתרחשו מעבר לעזה, כלומר צפונה, לכיוון לבנון ולדרום הקיצוני של ישראל (נגב, אילת), ובסוריה ועיראק. , עם התקפות על חיילים ומתקנים אמריקאים.
מטרתה של טהרן היא לשמור כל הזמן על ישראל בלחץ (שטחים וגרעינים), לגרום להם להיכשל הסכמי אברהם, יצירת שברים בתוך המבנה המוסלמי הסוני, נוגדות בכל דרך את נוכחות ארצות הברית באזור ומציגה את איראן, כפי שקרה למעשה במלחמה זו, גם הודות לתמרון התעמולה התקשורתי ההתקפי המיומן של המנגנון התיאוקרטי האיראני, כמו המגן האמיתי היחיד של פלסטין ואנשיה. אבל זו רק העילה, כי המטרות שונות בתכלית.
זה כבר לא בגדר תעלומה, למרות ההכחשות הרשמיות, שאיראן מחמשת, מאמנת, תומכת ומניעה את ה-3H, המשכונים החמושים שלה, עם כשלושים מיליציות ברחבי השטח העיראקי, הקשורות קשר הדוק לפסדאר האיראני. אותו הדבר קט''ב שהיו גיבורים, מאז ה-7 באוקטובר, של 74 התקפות רקטות ומזל"טים נגד חיילי ארה"ב בסוריה ובעיראק, שגרמו לפציעות רבות, ונגדן הגיב הפנטגון, בהיגיון מכיל (כרגע) של טיפ לטאט, עם 4 התקפות אוויר, והרגו כעשרים אנשי מיליציה. לכך מתווספים האיומים גם מהים ומהמים בכל רחבי חצי האי ערב3. בסופו של דבר, מתח מתמשך נגד ארה"ב וישראל טבוע בפרויקט זה של המהפכה האסלאמית שאיראן רודפת אחריו מחוץ לגבולותיה.
למרות שהחמאס הפלסטיני סוני, הוא למעשה השיג אספקה והדרכה מטהראן רק כדי לשלב אותו במשחק הזה עם מותג שיעי, בוודאי בטווח הארוך נגד ישראל, אבל גם נגד הנוכחות הצבאית המערבית באזור. , במיוחד זה של ארה"ב, בגלל בעל הברית החזק ביותר של המדינה היהודית. לפי תוכנית זו, אפוא, יש לפרק את ארצות הברית וישראל, בשתי דרכים שונות: יותר מההתנגשות המזוינת הישירה עם וושינגטון, מה שהופך את נוכחותה הצבאית בעיראק לבלתי ברת קיימא, ומצד שני, מחיקת המדינה היהודית מהאזור. וכדי לתת יד לחמאס, הנה השימוש בוקטורים אחרים, חיזבאללה, החות'ים וה קט''ב עיראקים שלמעשה שולטים במדינה שלהם מאז הנסיגה האמריקאית ב-2011, לא שונה ממשמרות המהפכה באיראן.
חמאס חולק עם חיזבאללה הן את האידיאולוגיה הקיצונית של האסלאם והן את השנאה לישראל, שניהם נובעים ממקורותיהם כתצורות פוליטיות רדיקליות, אשר בתורן צמחו מסוף ההרתעה הדו-קוטבית של המלחמה הקרה, אך מעל הכל מחוסר חילונים ומתונים. כוחות פוליטיים, הן בלבנון והן בשטחים הפלסטיניים, מתוכם המשבר הכלכלי והחברתי הלבנוני הכבד וכן היחלשות חמורה של ה-PNA, שהודחו מזמן והפכו לדה-לגיטימציה על ידי הקיצונים של חמאס והג'יהאד האסלאמי (כן, שיעי) מהווים עדות ברורה לכך.
ואז יש את החות'ים מצפון תימן, שהם מרכיב של חוסר יציבות גדול מזה עשור במה, יחד עם מיצר הורמוז, האזור האסטרטגי ביותר לתעבורה ימית ולכן לאיזונים גיאופוליטיים, כלומר החלק המערבי של המחוז. חצי האי ערב כולו. למעשה, היציבות והביטחון של תנועת הסוחרים הנעה בים האדום תלויים בה, וכך גם מיצר באב אל-מנדב, כלומר הגשר ההוא בין אסיה למזרח אפריקה (סומליה, מצרים, סודן אך גם ג'יבוטי) כמרכיב אסטרטגי מספיק לאיראן כדי לקיים מלחמה בת עשור, יקרה ועקובה מדם מתימן נגד המעצמה האזורית האנטגוניסטית, ערב הסעודית. וההתקפות האיראניות, בשנים האחרונות, על ספינות סוחר בדגלים שונים, בהתעצמות בשבועות האחרונים נגד אלו שבבעלות ישראל, הן במים סביב אותם מיצרים, הן משמעותיות לגבי היעדים האמיתיים של טהרן.4.
המטרות הסופיות של איראן הן, אם כן, ליצור אי יציבות, קשיים ביחסים ובתנועות בין מדינות, כמו גם לערער את הסכמי אברהם, חתום על ידי ישראל וכמה מדינות ערביות מתונות גם במטרה להכיל את המטרות האיראניות הללו באזור ומחוצה לה, עד כדי רצון לערער את היחסים הרעועים ממילא בין ישראל לרוסיה.
לאור בחינה קצרה ובהחלט לא ממצה זו של יחסי הכוחות במזרח התיכון, קשה להמשיך ולהאמין שהפעולה הפלילית של חמאס היא רק מטרה פרו-פלסטינית. זה בכלל לא עצמאי. זהו החלק הפנימי, כמו גם האחרון בזמן, בסדרה ארוכה של מלחמות מטריושקה, כעת בסכנת פיצוץ רחב יותר, אפילו אזורי, בשם הפרויקט המהפכני האיסלאמיסטי של הסהר השיעי. שמירה על עוצמת הסכסוך מתחת לסף דורשת הרבה איזון, כי מתמודדים עם פרויקט מהפכני וחזונות שונים של גורלו הטריטוריאלי והלאומי: כוחות איסלאמיסטיים קיצוניים המוקדשים למות קדושים נגד הנחישות היהודית לשרוד, להרוס את חמאס, לפירוז עזה. ולבטל את כל השטחים הפלסטיניים. והאיזון הזה, כרגע, נראה מעורער למדי עבור שני המתנגדים האותנטיים והגדולים של המלחמה בעזה, כלומר ישראל ואיראן, ומכאן הסיכון להנצחת מלחמות מטריושקה גם מעבר לאזור זה.
