100 שנים עברו מאז שביתת הנשק של וילה ג 'וסטי כי לשים קץ הסכסוך עם האימפריה האוסטרו הונגרית.
נשיא הרפובליקה, בבוקר, הלך אל מזבח המולדת כדי לחלוק כבוד לחייל האלמוני, סמל לכל הנופלים במלחמת העולם הראשונה. הנאום שנתן לאחר מכן היה בבנאליות קודרת על חשיבות השלום והאחווה בין העמים, עם הטעם של הטפה. כאילו התפרצות הסכסוך הענקי היתה אשמת העם האיטלקי.
עם זאת, מה שבאמת מתחרט הוא לא הנאומים הצפויים של הרשויות הגבוהות ביותר של המדינה, כהיעדר מוחלט של הגאווה הלאומית לניצחון שאין להכחישו, למרות התנאים השליליים. כאילו איטליה התביישה להביס את אחד הצבאות החזקים ביותר על כדור הארץ, וכבשה את האדמות שהיו שייכות לה בזכות.
כאשר אנו מדברים על מלחמת העולם הראשונה, הבגידה של ממשלת איטליה כלפי הגרמנים והאוסטרים היא לעתים קרובות מוטלת בספק. ב- 1882 הצטרפה הממלכה הצעירה של איטליה לברית עם גרמניה ועם האימפריה האוסטרו-הונגרית, הברית המשולשת. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה היתה ההסתברות שמלחמה עם הצרפתים היתה גבוהה יותר מאשר עם האוסטרים, ולכן מבחינה אסטרטגית, כיסוי המזרחי של צפון איטליה היה בעדיפות גבוהה. יתר על כן, למשולש היה קונוטציה הגנתית גרידא, ואף אחת מן המדינות החברות לא תוכל לנהל מלחמה מבלי להתייעץ תחילה עם השניים האחרים.
הכרזת המלחמה השרירותית של וינה על סרביה שחררה את איטליה מכל מחויבות כלפי הברית, בחוסר פעילותה של שנת המלחמה הראשונה, הצליחה צרפת להביא את כוחותיה הקולוניאליים מצפון אפריקה, את כל המשאבים במאבק המכריע במארנה, שהצליח לחסום את ההתקדמות המנצחת של הכוחות הגרמניים.
בשלוש השנים הבאות של המלחמה (1915-18) איבדנו באופן יחסי יותר חיילים מאשר האימפריה הבריטית (אם כי העיתונות הזרה אומרת להיפך, העזרה של מעצמות ההסכמה הייתה קטנה מאוד). עם הדחיפה המכריעה של ויטוריו ונטו (24 אוקטובר 1918) - שבה חטיבות 51 איטלקית, 3 צרפתית, אנגלית 2 וצ 'כוסלובקיה אחת עמדו בפני חטיבות אוסטריות 70 - תהליך של איחוד טריטוריאלי שהחל במאה שעברה הושלם, ותפס ניצחון שאין להכחישו. נראה גם שהאיום האמיתי של פלישת הצבא האיטלקי לבוואריה הוביל את ממשלת גרמניה לבקש בחופזה הפסקת אש בחזית המערבית לקראת נובמבר.
(צילום: קווירינאלה)
