רוברט מניה
עורך איל בורגזה, רומא 2022
Pag.306
"הספר הזה הוא אוסף של סיפורים. סיפורים על עולם שכבר אינו קיים, על מקומות שכבר אינם מוכרים במה שהם היו ונשארים רק מקומות של הנשמה, של גברים ונשים, ילדים של עם המפוזר כעת מאיטליה לצד השני של העולם". אז הסנאטור מניה מציג לנו את ספרו, המחולק לשישים סיפורים שיש להם חוט משותף: הזוועות שביצעו הקומוניסטים של טיטו - שעליהם, במשך שנים, שוררת שתיקה אבסורדית - נגדם. "אלפי אנשים שנהרגו באופן ברברי בבולענים, אשמים רק בהיותם איטלקים או בהיותם משרתים של המדינה. דף שחור במיוחד לאיטליה ששכחה את ילדיה" התחיל עם "ההתפרקות הפוליטית, הצבאית והמוסדית לאחר ה-8 בספטמבר 1943, שהותירה את אוכלוסיות איסטריה נתונות לחסדי התקדמות הפרטיזנים היוגוסלביים של טיטו, שבמשך למעלה מחודש השתוללו נגד כל דבר איטלקי. אותו גל ראשון של מידע ומעשי טבח, שהסתיים הודות להקמתם מחדש של כוחות מצב של המדינה האיטלקית, זכה לגל שני בתום המלחמה כאשר, ממאי 1945, אנשי טיטו, אדונים בלתי מעורער של המצב ממאי 1945. טריאסטה לגוריציה, פולה, פיומה וזארה, השלימו את עיצובם של דה-לאומיזציה וטיהור אתני נגד האיטלקים, עם מעשי טבח נוספים, אינפויבמנטי, אלימות, התעללויות שנמשכו בשטחים שנמסרו גם מספר שנים לאחר XNUMX ויגרמו ליציאת מאות אנשים. אלפי איטלקים.
על זה יש להוסיף "השערורייה של מידעיבאטורי שקיבלו את פנסיית INPS שהיא עוד אחת מהבושות שתמיד שותקו על ידי איטליה הזו."
הסיפור הראשון מוקדש לנורמה קוסטו, נערה בת 23 - שהתגוררה בחצי האי איסטריה, בסנטה דומניקה די ויסינדה - אשמה בהיותה בתו של ג'וזפה, ראש העיר וקצין המיליציה לשעבר. הקומוניסטים של טיטו, שלא מצאו את אביה בבית, לקחו אותה משם. הלילה שבין 4 ל-5 באוקטובר 1943 "נורמה ושאר האסירים, קשורים זה לזה בחוטים, נלקחו ברגל לפויבה של וילה סוראני, גיא בעומק 136 מטרים, וכאן הם צללו, עדיין בחיים". לפני שזה קרה, לפי עדות של אדם שהתגורר בסמוך למקום שבו היא נכלאה, נורמה נאנסה על ידי הקומוניסטים של טיטו. כשגופתה התאוששה, נורמה התאוששה "חתיכת עץ תקועה באיברי המין".
"קונספט מרצ'סי, פרופסור קומוניסטי וסגן האסיפה המכוננת, רקטור אוניברסיטת פדובה, רצה להעניק לנורמה קוסטו תואר כבוד: ולמי שהתנגדו לו שהיא לא אנטי-פשיסטית, הוא השיב שהיא היה ראוי לזה כי מת על היותו איטלקי". בשנת 2005 העניק לה נשיא הרפובליקה את מדליית הזהב לזכות אזרחית לזכרה.
יש כאלה שנאלצו, כמו ג'וזפה סרנקה, לשאת את עצמם "על כתפיו צלב הגולגולת שלו: שק אבנים כבד שבו היו סולים אותו באבנים". לאחר שטבחו בו באבנים, הקומוניסטים של טיטו ערפו את ראשו ולקחו את ראשו לשען כדי שיעקור שתי שיני זהב.
היה זה ארנלדו הרזריץ', מרשל מכבי האש של פולה שחילץ גופות רבות של פויבטי, שהפך, עבור האיסטריים, למלאך הבולענים ואילו עבור הפרטיזנים של טיטו הוא הפך למטרה לאיומים.
ה-31 באוקטובר היה היום האחרון של זאדאר האיטלקי, בירת דלמטיה. "לא היו בולענים בזארה. אבל הים. הפרטיזנים בחרו בטביעה כשיטה להעלים את הקורבנות". שם נרצח ניקולו לוקסרדו והיה החרימו את "מפעל לוקסרדו העתיק שהפך את זארה למפורסמת בכל העולם בזכות המראסקינו שלו". במלגה באלה (כיום בסלובניה) נהרגו שנים עשר קרבינירי רק בגלל היותם איטלקים. סגן בריגדיר פרפיניאן היה נתלה "הפוך קשור לקורה כדי שיוכל לראות את העינויים של אנשיו" שנשחטו במכוש. "לסיים אדם עם מכוש היה שיטה שמשמעותה, בקוד הקומוניסטי של התקופה, הייתה בוז מוחלט, השפלה, ביטול... למישהו הוסר איבר המין שלו וננעץ בפה. לאחרים נלקחו הלב והעיניים שלהם".
נהר, נעלם כעת מהזיכרון הלאומי, "הציע למולדת מחווה עצומה של חיים ודוגמאות שאסור לאבד", למרות, "כדי לא לעצבן את שכנתה הקרואטית, השם האיטלקי שלה אפילו לא מבוטא יותר כי היום היא נקראת רייקה". דוגמה לכולם היא זו של ג'וזפה ליבריו בן השמונה עשרה, שנורה בחלק האחורי של הראש על ידי הפרטיזנים הסלאבים, כי לאחר שטיפס על תורן הדגל בפיאצה דנטה, "קרע את הדגל האדום לבן הכחול והניף שוב את הטריקולור של איטליה".
כשהוועדה הבין-בנית הגדולה נסעה לאיסטריה כדי להעריך את נכונות האוכלוסייה להסתפח ליוגוסלביה, לימדו את הילדים לצעוק את טיטו בחיים ולהרים את אגרופים הקפוצים. "אבל כשהם היו מול מכוניות הוועדה, הילדים פתחו את אגרופיהם הקטנים וכפות ידיהם הצבועות באדום, לבן וירוק הופיעו. [...] בפזין נכתב בפתק שנשלח ביד אלמונית לנציגי הועדה: מאחר ואי אפשר לחקור את החיים, תחקור את המת. היו מי שהבינו וביקשו ללכת לראות את בית הקברות שבו, כמו בכל איסטריה, רובם המכריע של הקברים נשאו שמות איטלקיים. מאותו יום החל טיהור אתני גם בבתי קברות ואלפי מצבות איטלקיות נהרסו".
ב-18 באוגוסט 1946, בשעה 14:10, החשיך השמש ב-Vergarolla. "פתאום פיצוץ ענק זרע מוות על החוף ועמוד עשן שחור עלה מעל ורגארולה. 28 מוקשים עומק ישנים התפוצצו, נערמו לפני זמן רב על החוף לאחר שפונו והוצאו מפוצצים". היו אלה אנשי ה-OZNA, כפי שהתבררו על ידי השירותים החשאיים הבריטיים, שהפעילו מחדש את הפצצות בלילה הקודם. 116 היו ההרוגים. בין אלה היו שני בניו, בני 5 ו-9, של הרופא ג'פינו מישלטי, שנהרס מכאבים, המשיך לנתח בכל זאת. הוא עזב את פולה עם היציאה הגדולה של 1947 כי, לדבריו, "לא יכולתי לעמוד שם ולחשוב שאוכל לרפא את הרוצחים של הילדים שלי". וכן, כדי ללוות את זכרונות גולי פולה ישנה הכאת הפטישים המתמשכת, הנחוצה לסגירת הבתים והארגזים המכילים את כלי הבית של הגולים.
ב-3 בפברואר 1947 החלה הראשונה מתוך עשרה מסעות של ה"טוסקנה", ספינת הקיטור שהביאה לאיטליה כ-20.000 פליטים לנמלי ונציה ואנקונה. מכאן, עם שיירות הרכבת, אלה הופנו לאזורים אחרים באיטליה, שם, עם זאת, לא תמיד, הם התקבלו יפה. בבולוניה "הרכבת נסקלה על ידי גברים שהניפו את הדגל האדום עם הפטיש והמגל, אחרים השליכו עגבניות, אחרים השליכו לחם וסירים עם אוכל חם על הקרקע. החלב לילדים נשפך על המסילה, המים נשפכו ונסחפו. בינתיים קרקר רמקול: אנחנו לא רוצים את הרכבת הפשיסטית".
היציאה, אשר "זה באמת היה משאל עם של איטלקיות", היו כמה גלים: הראשון ב-45-46, האחרון ב-54-56. באיטליה הוקמו 117 מחנות פליטים. "כשהגולה עזב, הוא ניסה לקחת ממנו כל מה שהוא יכול". מה שלא נאסף במהלך השנים נשמר בנמל טריאסטה. "בשנות ה-90 [...] הועברו כלי הבית והונחו בצורה רציונלית יותר במחסן 18: אלפיים מ"ק של 'דברים' שמדברים ומספרים. למי שיודע להקשיב. סימון כריסטיצ'י הקשיבה לקולו של מה שהוא כינה 'רוח כלי הבית' והעביר אותו ל'מגזינו 18' הנוגע ללב שלו, שהצליח לרגש את כל איטליה".
ב-10 בפברואר 1947 נחתם בפריז הסכם השלום בין איטליה לבין האומות המנצחות של מלחמת העולם השנייה, עימו נגזלו פולה וחלק גדול מאיסטריה, פיומה, זארה והאיים האדריאטיים, כולם נמסרו ל- יוגוסלביה.
"מות הקדושים של הבולענים של טריאסטה ואיסטריה, עם הנטל הטרגי שלהם של אלפי מתים ללא צלב ויציאתם של 350.000 איסטרים, פיומה ודלמטים הפכו למורשת המצפון המשותף של האיטלקים מאז 2004 הודות לחוק על יום הזיכרון, אשר נחגג ב 10 בפברואר כל שנה". מחבר הספר הזה היה היזם שלו.
Gianlorenzo Capano
