ישנם שני ספרים שיכולים להסביר, עם ריאליזם ו(דבר נדיר) בלי שום רצון להביא את הקורא לצדו של אף אחד, מה שאנו רואים מתרחש באזור העולם מהאוקיינוס ההודי ועד לים התיכון.
מחברם היה סוכן של שירותי הביון האמריקנים, שפעל בהודו, לבנון, עיראק, טג'יקיסטן ומי יודע היכן עוד בין השנים 1980 ו-2000. הוא מתאר עובדות ואירועים, בהם השתתף ישירות, אשר כיום קובעות את חוסר הוודאות שלנו, פעמים, מציאות אלימה.
העובדות הללו, למרות שהן נראות רחוקות בזמן ובמקום, נמצאות בינינו בכל רגע בחיינו: כשאנחנו מקבלים דלק, משלמים חשבון או חשבון, יוצאים לקניות, נוסעים במטוס, קונים טלפון נייד או מחשב... גם כשאנחנו עושים את החזר המס שלנו.
הצל של אותן שנים מוקרן עלינו, כאן ועכשיו, ויעשה זאת עוד הרבה זמן. אולי לנצח.
"הצטרפתי לסוכנות בדמיינתי שאוכל לשרת את המדינה שלי בנאמנות. עשרים השנים האלה שכנעו אותי בהיפך. חשבתי שאני נלחם ברוע, הבנתי מאוחר מדי שהתבקשתי להתעלם מזה".
מה ראה וחווה הכותב כדי לנסח מה שהוא בעצם כתב אישום (הוא מדבר על "כניעה") מהותית כלפי מולדתו ונגד אחד המבנים החשובים והחזקים שלה, ה-CIA? אולי אותו דבר שהגנרל ראה. דונובן, היוצר שלה, שרצה שהיא תהיה העיניים והאוזניים של אמריקה בחו"ל, אבל שאולי מעולם לא רצה שהיא תהפוך ללב ולנשמה שלה. דונובן ידע שאם זה היה מושג, ארצות הברית הייתה הופכת ללא יותר מתאגיד פיננסי, בוודאי חמוש מאוד, בוודאי החזק ביותר בעולם, אבל שה-CIA היה בסופו של דבר הופך רק לחברת ייעוץ אנונימית שחוקרת אסטרטגיות מסחרי ושיווקי ללקוחותיה. אשר בהתאם למה שיחשבו רואי החשבון (הם ושותפיהם וספקי חומרי הגלם שלהם) יזמינו "קיצוצים וצמצומים", "התאגדויות ומיזוגים", "סילוק וסילוק", שהמחקר והפיתוח שלהם לא יבקשו, תחילה. הכל, התקדמות טכנית ומדעית, הרווחה האנושית והסביבתית של כולם, "באופן דמוקרטי", אבל רק מה ש"הדירקטוריון", "אסיפת בעלי המניות", מוצא לנכון, על מנת לנהל את הרווחים, השוליים והרווחים שלך אינטרסים מתוקצבים.
התבוסה של ה-CIA (2003) ו שוכב עם השטן (2004) מאת רוברט בר, תגיד למה איראן היא היום, עכשיו, הכוח הפוליטי ההגמוני בין נהר האינדוס לים התיכון. כי ערב הסעודית היא כבר לא הבסיס הצבאי האמריקני הגדול והחופשי בעולם, אלא הפכה למעשה לחברת הבנייה הגדולה ביותר על פני כדור הארץ, עם נציגים מסחריים מאושרים בכל פרלמנט מערבי.
זה אומר לנו מדוע אירופה לא יכולה, לא יכולה ולא תהיה שום דבר מלבד צופה משלם של "המופע" שעומד להתחיל.
כי הודו תהיה הריאה האנושית (ואולי בשר התותחים) של המערב, ושמחה להיות כזו.
כי טורקיה היום, מה שהייתה אתמול, היא "חברת ההימורים" המנוהלת והמשמשת בצורה הטובה ביותר על ידי כל מי שמתחיל ממדינות המפרץ הפרסי, ומכמה מדינות באפריקה ובמרכז אסיה.
מכיוון שרפובליקות אסיה הסובייטיות לשעבר, שיחד עם ישראל ומצרים יהפכו (וכבר הן) לספקיות העיקריות של גז ופחמימנים למערב אירופה, יהיו חשופות לזעם של מי שלא רוצים עוד להיות התליינים של עצמם, להיות זה שמספק לאויב את אותו חבל שתמיד החזיק אותו ברצועה, מושך ומשחרר בהתאם להקשר ולמשברים הכלכליים החוזרים ונשנים שמשפיעים על המערב. ומעל הכל של כי אמריקה, לפי הפעיל רוברט באר, נכשלה.
אם תצמצמו את הפוליטיקה לעסקים, אם תשימו כסף במקום אלוהים מתוך מחשבה שהם יכולים לקנות הכל והכל, במוקדם או במאוחר תמצאו מישהו שיש לו מספיק ממה לחיות אבל הוא מוכן להחליף את החיים שלו באידיאל, אמונה, או אפילו רק עתיד היפותטי טוב יותר עבור ילדיו, יהוו את האתגר תוכנית שאינה בת קיימא עבורנו "הסוחרים"..
יבואו מי שבראשם בלבד או בראש אוליגרכיה יציעו תנאים טובים יותר מאשר תאגיד של בעלי מניות, בנקאים, אנשי שמן, שיעמידו את המשא ומתן ברמה של ידידות אישית, של כבוד, ולא ברמה של סחיטה. , או פחד. אם זה נכון או לא זה לא משנה.
איראן, רוסיה, סין, הן אוליגרכיות ודיקטטורות, בהחלט, שמטבען הן ותמיד יהיו ניתנות לתמרון. גמיש, זריז של הדמוקרטיות שלנו (נכון או משוער להיות).
באר ניסה להזהיר את הבוסים שלו ב-CIA, כנראה ביודעו (בשלב מסוים בהחלט) שהם רק "יועצים", אבל האמין שיש להם מוטיבציה (לפחות בשוליים) לשרת גם את האינטרסים של העם האמריקאי. הוא הבין מאוחר מדי שבמקום זאת הוא מדבר עם חברים אחרים בדירקטוריון, ולעתים קרובות ללא זכויות הצבעה אמיתיות.
יהירותם של הבנקאים, תאוות הבצע של אנשי הנפט, העצלנות של הפוליטיקאים, התרפסותם של הקצינים הבכירים של הכוחות המזוינים, הצביעות של האינטלקטואלים המשוערים, עצלותם המשמעותית של כל העם המערבי. הכותב רק שתי תוצאות מעשיות אפשריות: נסיגה או מלחמה.
זה היה העתיד לפי רוברט באר, לפני עשרים שנה. היום הוא ההווה שלנו!
קריאה מאושרת!
אנדריאה סאפורי
