הם רצו שנאמין שהם לא קיימים, הם מילאו את דעתנו באמירות מזלזלות על מוצאך החלוף, הם גרמו לך כל מיני קשקושים לבוציים ולהשמיך אותך, אבל אתה עדיין כאן, חבוט וקצת דהוי, שחוק ולעיתים מושפל, אבל תמיד כאן, מוכן לנופף בראש, דגל המדינה האיטלקי.
אתה סמל של המולדת, אתה בוכה של חייל, אתה דגל של אחדות, תחת אתה הם שירתו מיליוני אנשים מתו, מיליוני נשים סבלו ו blasphemed לך, אבל אתה תמיד שם בשמים בהירים לייצג כדור הארץ שלנו.
נולדת כדי לסמל מיעוט ואידיאל היום אתה דגל של אומה, אתה לא נשרף כי אתה חושב שאתה לא סמל של שום דבר חוץ ממכונת ביורוקרטיה ענקית, אבל זה לא המקרה.
אתה מדליית קשת ומזבחות, כסאות וראשים מוכתמים, בשמך ובגונך, רבים כל כך שפכו את דם לבם.
אתה סמל של מדינה שרבים חוששים לקרוא לה, לא מתוך טרור, אלא מתוך בושה, בושה שהכתיבה בורות ואובדן בגידה נבגדת ולא הודתה.
נופפת לשליטים ולדיקטטורים, אולי משום כך הם הכחישו אותך בלי לזכור שגם הם נשענו אליך. נופפתם ללידה מחדש של האומה שלנו, אבל באדישות הם שמו אותך על שתי מעצמות גדולות, גורם לך להיות מרוסק.
כאשר העולם השתנה וודאות נפלו, אתה חייב בסופו של דבר של שכחה של ידיעה כי עשה לך אנונימי צבוע, מוכן לנופף בכדורגל, ובכל זאת אתה תמיד אתה, דהוי אבל יהיר, בטוח בעובדה כי תחת הדשנים שלך עדיין נשבעים בפוליטיקאים שמזלזלים ובחיילים המשרתים, על הצבעים שלך בנים צעירים מתים ובעינייך הם ממשיכים לכופף את ראשיהם.
יותר ממאה וחמישים שנה אתם מייצגים אותנו, של דם אדמדם נוטף את הדש, הלובן הלבן של הפסגות האלפיניות במרכזכם ועל הירוק של כרי הדשא היפים של איטליה תומכים בגיא.
אנדראה פסטורה (צילום ארכיון: בית העלמין הצבאי האיטלקי במינכן)
