כידוע, נאט"ו נולד (עבר את הלשון) בשנת 1949 כארגון הגנה הדדי בין בלגיה, קנדה, דנמרק, צרפת, איסלנד, איטליה, לוקסמבורג, נורבגיה, הולנד, פורטוגל, בריטניה וארה"ב. 52 מדינות שנוספו אליהן, עם הרחבה מתקדמת מזרחה, יוון וטורקיה ב-55; בגרמניה 82'; בספרד 99'; ב-2004 פולין, צ'כיה והונגריה; בשנת 2017 בולגריה, אסטוניה, לטביה, ליטא, רומניה, סלובקיה וסלובניה; מונטנגרו ב-2020 וצפון מקדוניה ב-30. 31 מדינות שאליהן, עם XNUMX אנחנו הופכים ל-XNUMX, נראה שאוקראינה יתווספו ולבסוף, שוודיה ופינלנד (בתנאי ששתי המדינות הללו שעדיין ברשימת ההמתנה יעבירו לארדואן את המתנגדים הכורדים להם זה הוענק בעבר מקלט מדיני).
אפשר להבין שהלחץ הבלתי פוסק הזה של נאט"ו נגד הגבולות המערביים של ברית המועצות/רוסיה לא התקבל בברכה על ידי פוטין או קודמיו; זה משמעותי שאפילו הוותיקן הטיל סטיגמה על נביחות "כלב" נאט"ו קרוב יותר ויותר לגבולות רוסיה. כמו כן, ידוע כי בשנת 1992 הולידו שש מדינות ביבשת הישנה, כולל איטליה, את האיחוד האירופי, אליו נצמדות כיום 27 מדינות, ביניהן אוקראינה אינה מופיעה, אפילו כאן.
בניגוד לנאט"ו, האיחוד האירופי, לעומת זאת, פיתח צורות של שיתוף פעולה והסכמים מסחריים עם רוסיה, קודם כל אספקת מוצרי נפט חיוניים לתעשיות אירופיות רבות. בשלב זה, בהתחשב בכך שאוקראינה אינה חברה באף אחד משני הארגונים הבינלאומיים שהוזכרו, זה יכול להיות אותו "כלב" שנולד לשאול: "למה אני נובח על רוסיה היום? בעצם לא נבחתי ב-1956, כשהונגריה נפלטה, וגם לא מאוחר יותר כשטורקיה השתוללה נגד העם הכורדי ואפילו לא ב-2014, כש-14.000 אוקראינים פרו-רוסים חוסלו על ידי בני ארצם בראשות מפלגה בהשראה נאצית. מנקודת מבט מסוימת", ממשיך הכלב בהשתקפותו, "פוטין מגיב לגישה הפרובוקטיבית של בסיסי נאט"ו לגבולות רוסיה בדיוק כפי שקנדי הגיב ב-1962, כשחרושצ'וב ניסה להקים בסיס טילים בקובה. אבל אם אז נבחתי על אלה שדחפו את גבולות ארה"ב. , כי היום אני נובח על אלה בתורם, האם זה נתון ללחץ דומה מצד ארה"ב?"
אין להכחיש שבבסיס מה שנקרא דה-נאזיפיקציה של המחוזות הפרו-רוסים של אוקראינה יש אינטרסים כלכליים שמוסקבה מתכוונת להגן עליהם, אבל זה נכון באותה מידה שגם מאחורי תגובת נאט"ו, בהגמוניה של ארצות הברית, יש הם אינטרסים אמריקאים דומים בתחומי המסחר, המחקר ומעל לכל תעשיית החימוש.
לא קל למצוא סיבות תקפות לתמיכה בבחירות של ממשלת דראגי בתמיכה בנביחות של כלב נאט"ו ובסנקציות של האיחוד האירופי נגד רוסיה. ההחלטה לשלוח נשק למדינה שאינה נולדה (על ידי איטליה אשר, שימו לב, "דוחה מלחמה ככלי..." בלה בלה בלה), מעשה המקביל למתקפה אמיתית על החוקה שלנו.
מתקפה דומה על הכלכלה האיטלקית הייתה החתימה על סנקציות האיחוד האירופי נגד רוסיה. מותשת במשך שנים מניהול שנוי במחלוקת של המגיפה, מדיניות כלכלית שבמרכזה רווחה והפרטת נכסים ציבוריים וניהול לא אחראי של ההגירה הבלתי חוקית, עם הסנקציות הללו איטליה מתכוננת להשלים את המטמורפוזה שלה ממדינה שהייתה בין עשרת הכלכליות המובילות. כוחות על פני כדור הארץ בשיר המאוכלס על ידי ראשי משקי בית אובססיביים לחשבונות חשמל-גז שיש לשלם ועל ידי בעלי עסקים קטנים ובינוניים שהתפטרו לסגירת חנויות. מה שהופך את הבחירות האיטלקיות לבלתי מובנות עוד יותר הוא הכישלון לחזות את תופעות הלוואי הפרדוקסאליות ביותר של הסנקציות שבהן היה אדם נתון באשליה של הורדת רוסיה על ברכיה, כלומר שיתוף הפעולה של האדם שנגזר עליו בהפעלת הסנקציות. ! במילים אחרות: בעוד שהסנקציות תכננו להפסיק את רכישת הגז הרוסי תוך כשנה, הרוסי הטיל עליו סנקציות מעשה והקדים את זמנה, מה שגרם לכלכלה האירופית לרעוד.
לאור ההתפתחויות הללו והמהומה של הקנצלריות הבינלאומיות, לא פחות מהביקור הפרובוקטיבי של ננסי פלוסי בטייוואן, עולה שאלה מטרידה נוספת עבור הכלב נאט"ו: במקרה של משבר סין-טייוואן, איטליה תשאל את עצמה בחזרה " בגרור" של נביחות ארצות הברית? זה יהיה רציני ביותר להתעלם מכך שמאז 1950 הנביחות של ארה"ב הביאו ל-33 סכסוכים שגרמו ל-800.000 הרוגים ול-33 מיליון פליטים ברחבי העולם. הקטל הזה, כולל זה שבוצע ב-1999 על מפתן ביתנו עם הפצצת בלגרד, לעומת זאת, לא זכו להד בעיתונות האיטלקית והבינלאומית כמו הלחימה הנוכחית באוקראינה.
בוושינגטון ובבריסל יודעים היטב שפוטין ושי ג'ינפינג לעולם לא יסכימו עם תבוסה בידי ארה"ב, ואם מוסקבה ובייג'ינג ימצאו את עצמן עם מים בגרונם, הן יעריכו את האופציה הגרעינית ללא היסוס. שום דבר אפוקליפטי, לפי חלק מהאנליסטים: רק כמה מכשירים גרעיניים טקטיים בעלי עוצמה דומה לאלו שכבר נבדקו על ידי ארצות הברית בהירושימה ובנגסאקי; פצצות המסוגלות לפגוע בשדה קרב אירופי היפותטי מלא ביעדי נאט"ו, מגבולות אוקראינה ועד אביאנו וסיגונלה. אי אפשר שלא לשים לב שייצוא הדמוקרטיה לעולם על ידי ארה"ב מבוסס על הפצתם על פני כדור הארץ של מאה בסיסים צבאיים המאוישים בצבא של חיילים.
מתמונה זו עולה חד משמעית שהאינטרסים של איטליה לא רק שאינם עולים בקנה אחד אלא מנוגדים לאלו של נאט"ו והאיחוד האירופי כאחד. בעוד שהראשון למעשה מסתכן בגרירת איטליה למלחמה בהגנה על האינטרסים של ארה"ב ובעיקר על תעשיית החימוש החזקה שלה, השני נועד להעמיד את האינטרסים של הקבוצות הפיננסיות הבינלאומיות הגדולות ושל ענקיות התרופות השונות לפני האינטרסים של מדינות הלאום הבודדות, שהחזקת ממשלותיהן נקבעת בבריסל ובשטרסבורג באמצעות פעולות המשפיעות על יציאתן של המדינות הבודדות.
בנוסף לאדישות שמפגין האיחוד האירופי כלפי הגירה שמכבידה על איטליה, לא מקובל שמבחינת מדיניות הבריאות בריסל הצליחה לכפות על איטליה, הודות לחוזים מרוכזים המנוהלים באופן אישי על ידי הנציבה האירופית עצמה, רכישת חיסון 321.349.808 מינונים (183.374.253 לשנת 2021 ו-137.974.808 לשנת 2022). העובדה שאורסולה ואן דר ליין היא עצמה שהובילה את המשא ומתן עם מנכ"ל פייזר אלברט בורלה, תחתיו יעבוד הייקו פון דר לייןאשתו של אורסולה, נותנת את המדד לסבך האינטרסים שסובב סביב מדיניות הבריאות הקהילתית. להשלמת התמונה, הנתונים שפרסם הגנרל Tommaso Petroni, יורשו של הגנרל Figliuolo, תורמים: 53,5 מיליון מנות "נתרמות" על ידי איטליה (במשמעות "פזורה") בתוניסיה, לוב, רואנדה, קמבודיה, זמביה. בנוסף, תפוגה של 3.117.000 מנות מתקרבת עד לחודש אוגוסט הנוכחי. אם ניקח בחשבון שפחות ממחצית מ-321 מיליון המנות חוסנו באיטליה, קל להסיק את היקף נהר הכסף הציבורי שנזרק לרוח!
מהן הדרכים להימנע או לפחות להפחית את הסיכויים העגומים הללו עבור איטליה? מלכתחילה, יש צורך ללכת בדוגמה של בריטניה ולקרוא לעצמו מחוץ לאיחוד האירופי; לאחר מכן חיוני להתרחק מהאינטרסים של נאט"ו ומהאינטרסים של ארה"ב שעליהם מתכוון הארגון להגן לרעת האינטרסים האירופיים, האיטלקיים והגרמנים בפרט. אבל הקווים המנחים הפוליטיים הללו לא יוכלו להמריא לפחות כל עוד דמויות מובילות מהעולם הפיננסי והתעשייתי הבינלאומי יועברו להנהגת הממשלה, שגם הן לא מוכרות לאזרח/הבוחר. כשהסברתי את נקודת המבט הזו לעיתונאי של עיתון ארצי, ב-12 בינואר בשנה שעברה התמקדתי בתמיהתו של חייל בדימוס בן שמונים (זה הסופר) כשגיליתי שהוא ניסה, לאחר חיים שעברו. לרוץ לעבר או לרדוף אחרי סכנה, תחושת פחד: פחד למולדתי, לילדיי, לנכדיי. היעד של המכתב הזה שלי היה למעשה מריו דראגי, כפי שציינתי בפוסט-כתב עליו אני מדווח בקטע.
נ.ב. אני מודה שכבר זמן מה היה לי פחד: קוראים לו מריו דראגי. יש לי הרגשה ברורה שדראגי רוצה לגרום לאיטליה לעשות כמו שהיא כבר עשתה ליוון. למרות הכאבים שהתעוררו בבריסל ובוושינגטון, דראגי כבר הראה כישורים יוצאי דופן בהנחת היסודות לפרויקט שלו, החל מהמהירות שבה הצליח להעמיד את האיטלקים זה מול זה (divide et impera), מציאות שאני נוגע בה. עם היד מול בתי המרקחת, שבהם אני מלווה שלוש פעמים בשבוע בן משפחה נכה שנאלץ לעבור סחיטה, בכאב לאבד את עבודתו ומשכורתו... אני עדיין מאמין שדראגי יהיה מסוגל להרבה יותר, אם לשפוט על פי העובדה שהוא הקיף את עצמו בדמויות שאינן מתאימות לתפקיד אך בהחלט נאמן מאוד, לפי המיומנות שבה הוא משך הן את עולם המידע, ממומן בנדיבות, והן מעמד פוליטי המחויב לשמירה על הכנסת האזרחות, ערבות של קולות, בצד שלו. אפילו הכנסייה הקתולית, שתמיד מעוניינת בהגירה בלתי חוקית, תמכה בממשלה (מדינת הוותיקן אפילו טבעה מטבע של 20 אירו המתאר צעיר מציע את זרועו לחיסון הניסיוני). מבחינת מערכת המשפט, האכזבות החוזרות ונשנות השמורות לציפיות האזרחים אמורות להירשם, בעוד שעולם בתי הספר והאיגודים המקצועיים אישרו את מסירותם כמו גם בעולם הצבאי אישרו כי נהוג לציית לפי שומרים על שתיקה ועושים הכל, גם אם תחת הנוסחה הדו-שימושית האצילית. אני מודה: דראגי מפחיד אותי.
כל שנותר הוא לקוות לזינוק של גאווה מצד הבוחרים האיטלקים ולתפנית חדה בפוליטיקה הלאומית, כי לא ניתן לזהות את עתידה של איטליה עם בסיסי נאט"ו או עם התכתיבים של בריסל ושטרסבורג. אפילו הצבא מודע כעת לכך שהאיום של מטוסי T55 סובייטים המוכנים לפרוץ את הסף המיתולוגי של גוריזיה ולהגיע למילאנו תוך 48 שעות הוא משהו מהעבר.
כיום הסכנות לאיטליה הן האסון הכלכלי והסיכון של מתקן גרעיני טקטי בשטחנו... מאיפה שהוא מגיע. ואם המעצמות הגדולות כביכול מתכוונות להחליף כמה ראשי נפץ גרעיניים, חופשיות לעשות זאת... אבל בבית, ולא באירופה, הרבה פחות באיטליה.
ניקולו מאנקה
צילום: צבא ארה"ב
