בעולם איגודי הנשק אני נמצא בו כבר עשרים שנה, תחילה כ מקורב ובהמשך לוקח עליי עמדות אחריות והשתתף בישיבות אסוארמה. הקיצור האחרון מזהה את הגוף הקולגיאלי שמבטיח תיאום בין למעלה משלושים העמותות המוכרות על ידי משרד הביטחון ומוזמן לתקשר ישירות עם שר הביטחון ועם המטה הכללי.
בראש אסוארמה עומד הגנרל בושמי, בהחלט אנרגטי יותר מאלה שקדמו לו. למרות זאת, אנו עדים היום לשקיעה האטית של האגודות הלוחמות ושל נשק. בינתיים, הרישום: הגיל הממוצע של החברים מתחיל מחמישים ומעלה והמתלה של המנוף יש אנמית את השינוי הדורי. לפיכך כל האגודות מושפעות מהיעדר תחליף המתודלק על ידי העוזבים. המצב הקודם: זרם החברים הצעירים לאורך השנים הואט באופן משמעותי, וזאת בגלל שורה של גורמים שכללו גורמים פנימיים וחיצוניים כאחד. הראשון הוא המבנה השמרני של קבוצות המנהיגות: נשיאי המדורגים בתפקידם במשך עשרים שנה ברציפות, ניהול תקלה, ותיקי מלחמה סגורים מבחוץ, ובנוסף הרעיון שעוד לא מעודכן כי צעיר רק מחפש חברות בגדוד בו הוא עשה את הנאיה וגם לא מבקש פעילויות חברתיות, הנחות בחדר הכושר וקורסי רענון. באשר לפיטורים הנוכחיים, מדובר ב- VFP המובטל כעת ומאוכזב מהצבא ששלח אותו הביתה לאחר שלוש או חמש שנות שירות, כך שהוא לא מוטיבציה להירשם. השאר נעשה על ידי הארגון החדש של ה- FF.AA .: תחרויות בחינם הן זיכרון, לכל דבר יש מחיר ובשבת וראשון משלמים לצבא שעות נוספות, כתוצאה של הגבלת אם לא ביטול שיתוף הפעולה בין גורמים צבאיים.
בינתיים, בוא נחזור על ההיסטוריה שלה. חלקם נולדו במאה ה -800 באפוליטי על פי חוק אך שמרניים באופן מהותי (אך הפרה ממשיכים עוד יותר), כמו איגוד Bersaglieri הלאומי או איגוד הנשק הפרשים, כשהמשימה הספציפית היא לשמור על רוח הגוף וליצור הדדיות סיוע בין משפחות ותיקות, אך החלק הארי מתוארך לשנים מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. האחרונים לפי סדר הזמן הם האגודות הפרטיזניות שנולדו מיד לאחר 1945. דבר אחד הוא האגודות הלוחמות לשעבר, אחרת הן הנשק והמשל. הראשונים קושרים את הגיבורים לחיים ועדים לאירועים היסטוריים חיו מניסיון אישי, האחרים מצטברים מחדש את אלה ששירתו בגוף זה או אוהבים לחלוק את מטרותיו.
ניכר כי לאורך השנים, הוותיקים מתבגרים ובסופו של דבר העמותה נפטרת, אלא אם כן הם משייכים ילדים ונכדים. אני חושב על אבירי ויטוריו ונטו או מתנדבי המלחמה או המתנדבים והוותיקים גריבלדיני, האגודה הלאומית ללוחמים ותיקים. המרחק הזמני ממלחמת איטליה האחרונה - כיום יותר משבעים שנה, תודה לאל - מסביר את הכחדתם בפועל של כמה אסוציאציות. בהשוואה לשתי מלחמות העולם, המבצעים האחרונים היו קצרים מדי או שמעט מדי גברים היו מעורבים ביצירת אסוציאציות חשובות. אם אז הלאומיות שלפני המלחמה ניצלה במיומנות את המוני הלוחמים לשעבר, נראה שבמקום זאת הרפובליקה האיטלקית מעולם לא הבינה שמדובר בחשיבותן של איגודי הנשק, דה-פקטו ירדה לתפקודים דקורטיביים בטקסים ציבוריים או בחלקה הייתה כרוכה בהגנה יפה אזרחי. עם זאת, האיגוד הלאומי האלפיני (ANA), Bersaglieri (ANB) וזה של הקרביניירי מבצעים תפקידים של הגנה אזרחית ומעקב ידועים לתושבים, גם בגלל שיש להם עדיין עשרות אלפי חברים. עם זאת, נראה כי חוסר האמון האטאוויסטי של המדינה האיטלקית כלפי עמותות וולונטריות נותר תמיד, אפילו יותר גרוע, אם תונחה השימוש בכלי נשק. רק UNUCI (קצינים בחופשה) - מוסד שנוסד בשנת 1926 - מעניק הכשרה בחוק, גם אם לעתים קרובות הוא מוזנח, וכעת הורד UNUCI מגוף עזר של המדינה לעמותה המנוהלת על פי החוק הפרטי.
באיטליה מעולם לא התארגנה שמורה בסגנון אירופי ובעצם הפוטנציאל שיכולות איגודי הנשק להעניק במובן זה מבוזבז כבר שנים. הכותב יכול להעיד על חוסר אמון בקתות הצבאיות כלפי הצוות בחופשה. באשר ל- UNUCI, כל עוד מדובר בגוף עזר למדינה, מונתה נשיאה על ידי שר הביטחון, אך המשימה מעולם לא הופקדה על אלופים צעירים ודינמיים, בהיותה נקודת המפתח של האלופים בדימוס שרצו להיות משרד. בחינם ושמור על קשר עם המשרד.
אני יודע שאני קשוח, אך לא קישרתי קשר הדוק עם פעילות UNUCI לפעילות המחוזות הצבאיים, לא שילב את שני הגופות בצורה ההגיונית ביותר: המקטעים היו צריכים לדווח על הקצינים המתאימים לזכרם לעדכון ו / או קידום בהתבסס על בחירה מראש. איש מעולם לא חשב על חוברת הרזרב (כמו בגרמניה), שם מציינים השתתפותם של הנרשמים לקורסים, תחרויות קליעה, סיורים צבאיים, ואילו במשך שנים הם משכו אנשים שמעולם לא ראו בקטעים. גרוע מכך, אף מדור של UNUCI לא אירגן מעולם קורס הכנה לכל אותם קצינים משלימים שרצו לקחת חלק בתחרות כדי לעבור ל- SPE. עם זאת, UNUCI היה גוף עזר למדינה. אבל אם במשך שנים עמותות נשק רבות היו רק "כורסאות", זו גם אשמתם של החברים, שרבים מהם משלמים את שכר החשבון במשך שנים מבלי לבקש דבר, מבלי להשתתף בפעילות מוסדית, מבלי לדרוש לפרסם תקציב מדור לציבור. , מבלי לקבל אפילו את מגזיני האגודה המבריקים או הספרטניים. הם חשובים, מכיוון שהם דמותם של הקבוצות המובילות ומראה החיים האסוציאטיביים. ישנם עשרות אלפיניות, אחרת לכל אגודה רשמית כמעט אחת בלבד, בהתחשב בעלויות ההדפסה וההפצה הנוכחיות. המאמרים על מחלקות השירות הם נדירים, טקסים ציבוריים הם בלתי נמנעים, פסטיבלי כפרים, מודעות אבל ומפגשים מקומיים הם תכופים. לעולם אין מחסור במאמרים על ההיסטוריה של MOVM, של קרב, של פרק היסטורי, והאיכות תלויה בסופר. השפה לעיתים מעט מיושנת ורטורית, אך מחקר היסטורי לרוב רציני ומתועד היטב. תמיד מעניינים הם התמונות שהוצאו מהמגירה, אבל פחות מאמרים כמו "הערמונית הזו לא נודעת" והכותרת "האבל שלנו". החלקים הבלתי נמנעים על מבצעים, חתונות, לידות, חיפוש אחר חיילים עמיתים.
מרקו פסקואלי
(צילום: איגוד התותחנים הלאומי של איטליה, איגוד ברסגליירי הלאומי, איגוד האלפים הלאומי, איגוד קרביניירי הלאומי)
