אירועי חדשות בפשע מעוררים בדרך כלל עניין התואם את חשיבותם של הגיבורים או עם הבולטות שניתנה להם על פי העובדה עצמה כרלוונטית באמת, או משום שתשומת הלב מופנית. למה זה קורה הוא אינטואיטיבי, זה חלק מהפילוסופיה של אחוזה חמישית, סרט שלא יזיק לפעמים לראות ובעיקר להבין.
המקרה של אנדריאה קוסטנטינו הוא ניסה להרים את המסך מאירועים שבהם היו מעורבים האיטלקים הרבים שנעצרו בחו"ל כגורם משותף. לא ניתן ולא יהיה חכם להיכנס לגופו, שכן בהיעדר אלמנטים שימושיים לקביעת קנה מידה אנו מסתכנים בסופו של דבר כמי שבראותו את הסרט שהוזכר לעיל, אינו מבין דבר או, גרוע מכך, מבין דבר. לא רוצה להבין; עם זאת, אין זה אומר שמה שקורה אינו יכול או לא אמור לעניין בכל הנוגע להיבטים החיצוניים והברורים יותר. אחרי הכל, אם ניקח את המחשבה על המפקד טודארו, חייל שהתגלה מחדש על ידי הציבור הרחב לאחר 80 שנות שכחה, איננו יכולים לשכוח שיש לנו יותר מ-2.000 שנות היסטוריה וציוויליזציה על כתפינו, כולל חוקיות, שאינן יכולות (וגם לא). צריך) להשאיר חסר רגישות, אבל כך יהיה.
ישנם איטלקים רבים שנעצרו בחו"ל, אולי יותר מדי, מה שמוביל לשני שיקולים: הראשון מעורר ספק אנושי ומובן לגבי היסוד והתוקפן של האמצעים המגבילים את החופש האישי שננקטו; השני, שבו הפשעים לכאורה מוצאים יסוד, גורם לנו להאמין ש-2.000 שנות הציוויליזציה (החוקיות) המפורסמות חלחלו רק לחלק מהנושאים והרבה פחות לאחרים, חדור כעת הרשעות כמו להאמין, בטעות, שכל התנהגות מוצדקת מבחינה פיזיולוגית וחופשית באופן טבעי מכללים.
זה לא המקרה: לפני כמה שבועות הגיעה הידיעה על מעצרם של כמה אנשים בהודו סופרים איטלקים, אשמים בכך שהדגישו את גרטה חוסר רוחם של מנהלי התחבורה המאוד רגישים ומוגזמים של אחמדאבאד בהודו, השחיתו כמה קרונות רכבת תחתית כמה שעות לפני הגעתו של ראש הממשלה לשם לביקור מתוכנן. אנשים משוגעים? זכרו שהגבול בין גאונות לטירוף הוא דק מאוד, אז מטורף כן, אבל במעט מאוד!1
נחזור למקרה הראשון; מאירופה ועד אפריקה, מהמזרח התיכון ועד דרום אמריקה בני ארצם רבים, חפים מפשע או אשמים, עצורים, לעתים קרובות עדיין ממתינים למשפט, משוללים זכויות יסוד וקורבנות של היעדר היסטורי של תרבות משפטית של צ'זארה בקריה מקומית. כמובן על פשעים ועונשים.
כפי שקרה למפקד טודארו, גם האיטלקים הללו הסתבכו ברשתה של שכחה שגרמה להם לשכוח את סיפוריהם, באשמה גם ובעיקר במולדתם. מטבענו נוטים לתמיכה חמה ואתית באחרים, אנו שוכחים את אזרחינו בנונשלנטיות מפרקת, המאופיינים גם בפנייה אנונימית משלנו, ובכך גורמים להם להרגיש נטושים כפליים בתאים נשכחים.
ההתגייסויות לסילביה ברלדיני קודם ולפטריק זאקי לאחר מכן, מונעות משיקולים לא רק בעלי אופי משפטי אבל בעיקר פוליטי, לא נתנו את הביס הדרוש לאירועים אחרים שאמנם נוגעים לאירועים דומים באופן מהותי, אך לא היה להם ואין להם משיכה זו, אשר, כאמור, נותרה אנונימית באופן טרגי.
ניכר עד כמה משקלה הפוליטי של מדינה נחשב בזירה הבינלאומית, וכך גם עוצמתה של סולידריות לאומית פה אחד וללא פרגמנט, מרכיב שיש לו רלוונטיות חזקה, חיובית ושלילית, בתפיסות האירועים.2: בין אם יש או חסר, למשמעות של מדיניות משותפת פה אחד בנושאים חשובים יש השפעה, וכיצד. אולם בשלב זה יש צורך להפריד בין התוכניות התקשורתיות והפוליטיות, תוך התחשבות בכך שמדובר בממדים, אולם לעיתים קרובות מתקשרים ומשתלבים זה בזה, אך תמיד בהתאם לעניין שאחד מעורר עבור השני.
כמובן שדיברו על אנדריאה קוסטנטינו, אבל מימד המידע, במקרה הזה, לא הצליח להצית את הבוהק הפוליטי המסנוור השמור במקום לעישה סילביה רומנו, שעבורה, שמחה מהתיימרות המוסלמיות שהטילו חוטפיה שלה, היא כופר עצום שולם גם עם הסקירה הפסיכואנליטית של תסמונת שטוקהולם, או לאלסיה פיפרנו, חסרת זהירות תייר אקראי בבריות שבהן, כרגיל, שמו עורר באופן טבעי תשומת לב מסוכנת מצד משטר שגם סופר לאחור את דקות ההשמדה של ישראל.
רמת הפוליטיקה היא שנותרה נעדרת, שיכולה ללבוש רק צורות נזילות ומתחלפות שמשוללי הערעור נידונים להיכנע להן. בשתיקה מחרישת האוזניים של הפוליטיקה אנו חיים אפוא גורלות טרגיים שהיו יכולים להימנע.
באבו דאבי, המקרה של אנדראה קוסטנטינו קיבל חזות של פרשה קפקאית שהוחמרה עוד יותר בקנס של 275.000 יורו המקנה את מאפייני הגרוטסקה; קוסטנטינו הוא (או ליתר דיוק, היה) סוחר נפט וקשה להבין, לגופו של עניין, מה ההאשמות נגדו.
אפילו השגרירות, אז, לא קיבלה הודעה רשמית על המעצר, עדה במקרה / למרבה המזל רק על ידי אשתו. בלי שערורייה, נראה שזו בהחלט לא הפעם הראשונה שנציגות דיפלומטית נאלצת לסבול את הדוקרנים של המדינות המארחות.
קונסטנטין נהנה מיחסים טובים, נכון כל אחד, אבל למרבה הצער, הסיפור שלו שזור, מבחינת תזמון ואחת מאותן דינמיקות עמוסות שמסדירות אירועים שנקבעים על פי הסיכוי הטהור ביותר, עם אמברגו הנשק האיטלקי על האמירויות, שבעקבותיו נסגר בסיס אל-מינהד. כל זאת בזמן שהאחזקות של איחוד האמירויות ב-Alitalia ו- Piaggio Aerospace סבלו ואפילו האספקה המיועדת לנבחרת האווירובטית הלאומית נתקלה בבעיות חמורות.
תן לי להיות ברור, ה כוח רך גביע העולם הערבי אינו מספיק, בהתחשב בכך האלה אופאלה מאת ג'יאני בררה, במקום שדיברו עליו, הראה את המציאות של מונרכיות קטנות, עשירות מאוד ואוטוקרטיות נוקשות, שבכל מקרה היה להן ועדיין יש להן יתרון של מחזור הון שמועיל לכולם.
כדי לשבור רק לרגע, אני חושב שמעניין להיזכר כאן בשתי דמויות, אחת יותר אור של האחר; כותבים על כדורגל ומעצרים, אפשר לחשוב רק על ביירון מורנו והשיפוט שלו נגד איטליה ב-2002 (תרימו יד אם אתם זוכרים); וג'וזף סטאלין הזקן והטוב, שטען כי uדיפלומטיה כנה איננה עוד אפשרי מים יבשים או ברזל עץ. נראה שאין ספק שזה היה, בין היתר, אבן נגף אסטרטגית הדומה למטרה עצמית a la Comunardo Niccolai: כפי שהיה אומר השר הצרפתי פושה בסביבות 1790, אחד שידע הכל על להבים, זה בהחלט לא היה של פשע אבל, גרוע מכך, של טעות3.
אנו מקווים שמבחינת קונסטנטין, לא נצטרך להיות עדים לאפילוג דומה לזה שקרה לסימון רנדה, שנעצרה שלושה ימים במקסיקו ללא סיוע רפואי, שמתה מהתקף לב ומשפחתה קיבלה (סיק!) רק האפר. ברי מזל יותר אנג'לו פלקונה וסימון נובילי, שנעצרו בהודו במשך שלוש שנים עם הרשעה בהחזקת סמים, ולאחר מכן ערערו רפורמה. משאר מערכת המשפט ההודית, המדינה שלנו נאלצה להתעניין מעמיק בתיק אנריקה לקסי ודיי ימיים לטור וג'ירונה, בסופו של דבר זוכו4, ולמרותם בכל מקרה לגרום ההשעיה חסרת התקדים של החסינות הדיפלומטית של שגריר איטליה (אמרנו לכם לחכות...), תוך הפרה ברורה של אמנת וינה.
הבעיה היא ששגרירויות וקונסוליות צריכות להתמודד עם חקיקה מקומית, עם משטרי כלא ספציפיים, ובכך עומדות בפני מבוי סתום המשפיע על הוראות אמנת וינה ליחסים קונסולריים (1963) ועם זו של שטרסבורג (1983), שאמורות להוות במקום זאת. קו הבסיס שבו יש להפעיל הגנה על בני ארצו, כולל הסגרה והעברת מורשעים. עם זאת, כאן בא לידי ביטוי הקושי של המשפט הבינלאומי להתמודד עם סוגיות מסוימות; היעדר האילוצים וההכרה בהסכמים גורמים לכך שלא ניתן להפעיל את ההגנה המתאימה, ובכך להותיר חללים כוחניים מסוכנים, שהועצמו על ידי אותו משקל פוליטי קל מדי שהוזכר לעיל. כיצד נוכל לפצות על חוסר הספיקות של הערבויות הבסיסיות ביותר, כאשר ברגעים הקריטיים ביותר אפילו השפה הופכת למכשול שימושי אם כי בלתי עביר?
הידיעה מספקת (למרבה הצער) מקרים נוספים שהתרחשו בשטח הלאומי וממילא נועדו להפוך, מטבעם, להיות דומים למה שקורה בחו"ל, וכן של בית הספר, די להיזכר ברצח של סגן סמל ה-Carabinieri Cerciello Rega שמבצעיו ראו את העונש שהוטל מופחת, או בדוגמאות המורכבות יותר שהציעה הטרגדיה של רכבל סרמיס ב-1998, או מהתאונה הקטלנית האחרונה בפריולי. אשר ראה את הגיבורה ארה"ב, דוגמאות לכך, בדיוק בגלל ציות פרוצדורלי מלא להסכמים בינלאומיים5 שנקבעו, הם מחדירים בדעת הקהל שכבר כשלעצמה לא מרוצה ולא מאוד מעורבת, הרשעה נוספת לדאוג למשהו אחר.
לדברי פיירו קלמנדרי, פוליטיקאי ועיתונאי, וכן אחד ממייסדי מפלגת הפעולה, החוק זהה לכולם הוא ביטוי יפה שמלבב את העניים, כשהם רואים אותו כתוב מעל ראשי השופטים, על הקיר האחורי של אולמות המשפט; אבל כשהוא מבין שכדי להפעיל את שוויון החוק להגנתו, העזרה של אותו העושר שאין לו היא הכרחית, אז המשפט הזה נראה לו לעג לעוני שלו..
אחרי הכל, ההיסטוריה לא עוזרת, ומובילה אותנו לחשוב על מקרה סאקו וונזטי, שבו שיקום לאחר מותו יודע יותר מאשר כתם צבע מאשר של פיצוי אמיתי, או במקרה של קפטן דרייפוס, שבסופו של דבר הגיע למרות עצמו במערבולת הנחוצה כדי לספק את הרווח האשם של משחק גדול לאין שיעור.
אמרנו שההיסטוריה לא עוזרת; טוב, אבל זה מלמד: בואו נשווה את שני המקרים. הנאשמים טוענים לחפותם במערער על גזר הדין, והפכו לדוגמאות לעוול חמור שעשתה המדינה; בשני המקרים יש רגשות של דעות קדומות גזעיות ושנאה פוליטית. ההבדלים בין השניים פרשה יש: דרייפוס הוא לא פוליטיקאי המואשם בפשע פוליטי, בעוד שסאקו ו-וואנצטי הם שני אנשים פוליטיים המואשמים בפשע נפוץ. דרייפוס שייך לאאליטה של זעם קל; סאקו ו-Vanzetti הם מהגרים שלא מעוררים שום מחאה מצד אינטלקטואלים. צרפת שלאחר דרייפוס נדחפת להתחדשות פוליטית וחברתית, בעוד ארה"ב לא מצליחה אפילו להרהר בגבולות הדמוקרטיה שלה, שעדיין מוכתמת מהבעיה שמציבה הוצאתם להורג של שני האיטלקים.
לכן הבעיה נפוצה וקיימת מראש, וצריכה להוביל לשיקולים שונים; הראשון נוגע לתשומת הלב והכיבוד לתכתיבי הכללים, שכיום מתעלמים יותר ויותר מכאן ומחוצה לה בכפוף לתגמול שיפוטי זהיר וכבד. השני צריך לגרום לנו להרהר בשניהם על האפשרות שמי שהוא חף מפשע על אדמת הבית מקל, במדינות מסוימות זה יכול להפוך לסיבה למעצר או, גרוע בהרבה, לאפשרות להיות מעורב פיל רוז שאתה אפילו לא יכול לדמיין את הסיבה הרחוקה והבלתי ניתנת להבנה.
לאמיל זולה, לדרייפוס, היה האומץ לכתוב את שלו אני מאשים, אבל אז לעזוב את הארץ; עבור אנדריאה קוסטנטינו עדיין לא נקראה שורת משקל, אין לה את הערעור.
1 פשיסטים על מאדים
2 לזכור בארה"ב את ההתגייסות, התקשורתית ואחרת, עבור אמנדה נוקס, הורשעה לראשונה ברצח מרידית קרצ'ר ולאחר מכן שוחררה על כך שלא ביצעה את הפשע.
3 תצפית על הוצאתו להורג של הדוכס ד'אנג'יין בווינסן, 21 במרץ 1804
4 הפוסיליירים זוכו כי הם ירו משוכנעים שהם מותקפים.
5 אמנה בין המדינות החברות באמנה הצפון-אטלנטית בדבר מעמד כוחותיהן (חוק חיילי נאט"ו) מיום 19 ביוני 1951
